"אתם מצטיירים כאגרסיביים; לא מבינים את המצב שלכם"

פרופ' הארו שימאדה (Harou Shimada) המתין בקוצר רוח על הספה בלובי של מלון דניאל בהרצליה. בחליפתו המחויטת בלט היפני נמוך הקומה בין קבוצות תיירים יהודים מצרפת, שלבשו מכנסיים קצרים וכפכפי אצבע. מוקדם יותר באותו היום התארח המרצה לכלכלה באוניברסיטת תל אביב. מארחו הישראלי, שהגיע רק זמן קצר קודם לכן אחרי רכיבת אופניים מאומצת, קיבל את פניו של הפרופסור, המשמש גם כנשיא אוניברסיטת צ'יבה, בסנדלים ובחולצה ספוגת זיעה.

שימאדה, שביקר לאחרונה בישראל כאורחה של חברת הייעוץ הרץ הראל המתמחה ביפן, יגיע שוב בדצמבר לועידת ישראל לעסקים. את דעותיו על נימוסיהם של הישראלים הוא שומר לעצמו. אם הוא נראה נסער, הסביר, זה לא בגלל הביגוד אלא בגלל הרשמים שהותירו בו ביקוריו במצדה ובמוזיאון יד ושם.

"אתם חייבים להסביר לעולם את הלקח ההיסטורי שלכם - 'אם אין אני לי מי לי'", מכריז מי שהיה יועץ מיוחד לראש ממשלת יפן בפתח הפגישה. "החדשות ששומעים עליכם הן רק בקשר לקונפליקטים שלכם עם שכניכם - ואתם מצטיירים כמדינה מאוד אגרסיבית. מה שאנשים לא מבינים זה עד כמה המצב שלכם לא פשוט. הרושם שלי כעת על ישראל הוא שזו מדינה עם היסטוריה והווה מאוד מורכבים".

הטוב, הרע והמכוערת

מצבה של מדינת ישראל, יד ושם ומצדה אינם הסיבה האמיתית לסערת הרגשות שבה היה שימאדה נתון. כשבועיים לפני הראיון פקדה את יפן רעידת אדמה פוליטית. בפעם הראשונה מאז הפכה יפן למדינה דמוקרטית נערכו בה חילופי שלטון; לאחר שהמפלגה הליברלית-דמוקרטית (ה-LDP) נחלה תבוסה בבחירות הכלליות לבית התחתון, הפרלמנט של יפן. נבכי הפוליטיקה היפנית נשמעים אמנם כמו הדבר האחרון שיכול לעורר את סקרנותו של הקורא הישראלי, אך בתיווכו המיומן של שימאדה מקבלת הפרשה נופך של דרמה אנושית מרתקת.

הפוליטיקה של יפן בעשור האחרון הוכתבה במידה רבה על-ידי שלוש דמויות, שיכונו כאן הטוב, הרע והמכוערת. נתחיל דווקא עם האחרונה. ה-LDP - מפא"י היפנית - נוסדה ב-1955 כמשקל נגד לגוש סוציאליסטי שנהנה מתמיכה סובייטית ושאיים להשתלט על יפן. ה-LDP הורכבה מקואליציה של שלוש סיעות עיקריות. הראשונה כללה, בין היתר, את האיכרים ואת עובדי רשות הדואר; השנייה - פקידי ממשל, רופאים, חנוונים ועובדי צווארון לבן. השלישית, והחזקה מכולן, הורכבה מראשי המגזר העסקי (הקי-דאנ-רן - keidanren), אלמנות מלחמת העולם השנייה וחוגים אולטרה-לאומניים. במשך חמישה עשורים לא הפסידה ה-LDP ולו מערכת בחירות אחת. ההצלחה הכלכלית של יפן הפיחה במפרשיה רוח גבית, אבל שימאדה זוקף את הצלחתה האלקטורלית לגורם אחר - המנגנון המפלגתי המשומן. "המכונה של ה-LDP הגיעה לכל פינה ביפן. כפר אחרי כפר, מפעל אחרי מפעל היו בשליטת ה-LDP".

איצ'ירו אוזאווה, להלן הרע, סומן כבר בראשית דרכו הפוליטית כאחת ההבטחות הגדולות של ה-LDP. שין קאנאמרו, אחד הבוסים הגדולים של המפלגה, הבחין בכישוריו הארגוניים של אוזאווה וביכולותיו יוצאות הדופן בסגירת "דילים" מאחורי הקלעים, ופרש עליו את חסותו. ב-1989, עשרים שנה אחרי שנכנס לפוליטיקה, קיבל אוזאווה את תפקיד המפתח של מזכ"ל המפלגה. אבל אחרי שהפטרון שלו, קאנאמרו, הסתבך בפרשיית שחיתות, הדהים אוזאווה את המערכת הפוליטית ועזב את ה-LDP, תוך שהוא נשבע לחזור יום אחד ולסגור חשבון עם יריביו. "בריון שכונתי" כינה אותו "האקונומיסט" ב-2007, בגלל סגנונו הכוחני הבוטה. "אוזאווה אדם שרוצה רק כוח", אומר שימאדה. "הוא לא מתעניין במדיניות בכלל".

יוניצ'ירו קואיזומי, להלן הטוב, נולד לאחת המשפחות המכובדות בפוליטיקה היפנית, ודרכו לצמרת הייתה סלולה. בטקס נישואיו הוגשה ל-2,500 האורחים - ובהם ראש הממשלה דאז - עוגת חתונה בצורת הדיאט (בניין הפרלמנט של יפן). ב-1972 נכנס לפוליטיקה, וב-1988 התמנה לראשונה לשר. באפריל 2001 נבחר לראשות הממשלה. שימאדה התמנה ליועץ מיוחד לקבינט. "אני זוכר שהכנתי את הביקור של קואיזומי בארצות הברית. הכלכלה היפנית הייתה במצב מאוד קשה בגלל החובות הרעים, והאמריקאים חששו שנקרוס ונגרור איתנו את שאר העולם". אבל קואיזומי הצליח לייצב את הכלכלה (אם כי לא לפתור את בעיותיה) ושבר באותה שנה את שיא הפופולריות של מנהיג יפני עם 85% תמיכה. על רקע אפרוריותם של עמיתיו הפגין קואיזומי, בעל התספורת האופנתית, תכונות של כוכב: מעריץ מושבע של אלוויס פרסלי וחובב תלבושות בסגנון הסיקסטיז, גרוש ואב לשלושה שנחשב לרווק מבוקש. אבל מעבר לכך ביקש קואיזומי לנצל את הפופולריות שלו כדי לחולל במדינה רפורמות מרחיקות לכת. בין היתר הפקיע את השליטה בקביעת תקציב המדינה מידי הפקידים של משרד האוצר וקיצץ בהוצאות הממשלה. אבל הגוף הראשון שקואיזומי סימן כמטרה לרפורמה הייתה מפלגת האם שלו , ה-LDP, שאותה הגדיר "הבעיה מספר אחת של יפן". בניסיון לעקוף את המנגנון המפלגתי הצניח קואיזומי לפרלמנט עשרות מנאמניו, שזכו לכינוי "ילדי קואיזומי".

"קואיזומי עשה דבר מדהים", אומר שימאדה, "הוא הכריז: 'אני אשבור את ה-LDP' - והפופולריות שלו נסקה". אלא שגם כוחו תש לבסוף לנוכח ההתנגדות הבלתי פוסקת מצד חוגים במפלגתו. ב-2006, לאחר יוזמה כושלת להפריט את שירות הדואר הוא הודיע על פרישה, ושם בכך קץ לאחת הקדנציות הארוכות בתולדות יפן.

שמחתם של יריביו הרבים על לכתו של המנהיג הפופולרי הייתה קצרה: ה-LDP לא מצאה לו יורש. מאז פרישתו הלכו ובאו שלושה ראשי ממשלה, שכל אחד מהם זכה לכהן פחות משנה. הקאמבק של אוזאווה, לעומת זאת, התקרב והלך. ב-2003 הצטרף למפלגה הדמוקרטית של יפן ושלוש שנים אחר כך נבחר לעמוד בראשות המפלגה. בספטמבר 2008 הצליח אוזאווה להביס את ה-LDP לראשונה בתולדותיה בבחירות לבית העליון, והכריז שיביא את עידן שלטון המפלגה לקצו. ב-LDP הבינו שאיבדו את תמיכת העם ונמנעו מעריכת בחירות כלליות, אך ההתעלמות מהבוחר עלתה ביוקר. "הציבור לא היה מוכן לסלוח למפלגה על כך שמינתה שלושה ראשי ממשלה מעל לראשו", אומר שימאדה. "הם הפרו את הכלל הבסיסי בדמוקרטיה".

בבחירות הכלליות שנערכו ב-30 באוגוסט השנה גרפה המפלגה הדמוקרטית 308 מושבים, לעומת 119 של המפלגה הליברלית. ילדי קואיזומי נפוצו לכל רוח, ואת מושביהם תפסו חבורת חיילים ממושמעים של אוזאווה.

"אוזאווה ניצח את הבחירות בשיטות שלמד ב-LDP", אומר שימאדה, "הוא הקים את אותו מנגנון". בעיות לב ופרשיית שחיתות מנעו מאוזאווה עצמו לכהן כראש ממשלה, אך לדברי שימאדה הוא כלל אינו מעוניין בכך. "אוזאווה יודע שהוא לא יכול להיות ראש ממשלה כי העם שונא אותו, אז הוא מנהל הכול מאחורי הקלעים - שם הוא הכי אוהב להיות".

הילד שמצייר נשים עירומות

הביוגרפיה של שימאדה מעידה על אדם יוצא דופן מבחינת האמביציה האישית ותחומי העניין. הוא החל ללמוד ציור בגיל 4. שנה אחר כך התפרסמה במגזין "לייף" כתבה על ילד הפלא היפני שמצייר נשים עירומות. "אני מצייר עד היום להנאתי", מספר שימאדה, ומציין כי תערוכה של ציוריו הוצגה לא כבר. לאחר שלמד אנגלית מתוך כוונה להגשים חלום ולעבוד כמתורגמן, החליט להירשם ללימודי כלכלה. הוא סיים בהצטיינות לימודי תואר ראשון ושני באוניברסיטת קאיו (Keio) הסופר-יוקרתית, שבה לומדת העילית העסקית והפוליטית של יפן, והמשיך ללימודי דוקטורט באוניברסיטת ויסקונסין בארצות הברית. משם חזר למולדתו למשרת מרצה בקאיו, שאותה מילא במשך קרוב לארבעים שנה. הוא התמחה בנושא שוק העבודה, והתפרסם בגלל התנגדותו ליבוא עובדים זרים ליפן, בנימוק שהדבר יערער את הלכידות החברתית. בשנות ה-90 התבטא בחריפות נגד סין, כשהזהיר שאם 1.2 מיליארד סינים ייכנסו למעגל העבודה בתנאי השכר הנהוגים במדינה - הדבר "ימוטט את מערכת הסחר הבינלאומי".

ההתפתחויות בכלכלת סין מאז לא גרמו לשימאדה לרכך את דעותיו. להפך. "הסינים הולכים בעקבות התיעוש היפני של שנות ה-50 וה-60. יש להם בעיה רצינית של ביטחון סוציאלי, והאוכלוסייה שלהם מזדקנת, וכדי להצליח הם חייבים להמשיך ולגדול כל הזמן, אבל הם יכולים להרוס את העולם כי הם כל הזמן מנסים להשתלט על עוד ועוד משאבים. במקום זה, הם צריכים ללמוד מאיתנו איך לשפר את יעילות ניצול האנרגיה. שיעור יעילות ניצול האנרגיה שלהם כיום הוא 10% בלבד בהשוואה אלינו".

אבל הנושא שמדאיג את שימאדה יותר מכול הוא עתידה הכלכלי של מדינתו. בשנות ה-60 התרחבה הכלכלה היפנית בקצב שנתי של 10%. בשנות השבעים ירד הקצב ל-5%, ובשנות השמונים - ל-4%. המשבר הגדול הגיע ב-1990, בעקבות התפוצצותן של שתי בועות: הבורסה ומחירי הנדל"ן. המשק היפני צמח בקצב אפסי של %1.7 בעשור שכונה "האבוד". בשנות ה-2000 המשיך המשק היפני לקרטע, כשהוא כורע תחת הנטל של חובות אבודים. ריבית אפסית ותוכניות תמריצים ממשלתיות, שהופעלו בזו אחר זו, לא הצליחו להתניע מחדש את הכלכלה, אך בזבזו כחצי טריליון דולרים על פרויקטים שזכו לכינוי "כבישים לשום מקום" בגלל נחיצותם המפוקפקת. את 2008 סיים המשק היפני בצמיחה שלילית של 0.7%, עם חוב ציבורי שתפח לממדי ענק: 173% מהתמ"ג - שמציב את יפן במקום השני בעולם בקטגוריה זו, אחרי זימבבואה. החוב הציבורי נחשב לאחת משתי הבעיות המרכזיות המעיבות על עתידה של יפן לאחר המגמות הדמוגרפיות. עם שיעור הילודה הנמוך ביותר בעולם כיום, סובלת יפן מבעיה חריפה של הזדקנות האוכלוסייה - בשנת 2030 צפויה יפן להיות המדינה הראשונה בעולם ש-30% מתושביה קשישים.

עם זאת, שימאדה מוטרד בעיקר משורת הצעדים הכלכליים שמתכננת הממשלה החדשה לבצע. המצע שעל-גבו הגיעה המפלגה הדמוקרטית לשלטון, כולל שורת הטבות ותוכניות סיוע ממשלתיות שחלקן פופוליסטיות במובהק. המימון למתנות הנדיבות האלה אמור להגיע מצמצום שכר עובדי המדינה ב-20%, קיצוץ רוחבי של 10% בסובסידיות, וביטול תקציבים כפולים.

"מה שהם מציעים זה המהפכה הצרפתית", הוא אומר. "המצע שלהם נכתב על-ידי צעירים - זה מסמך נהדר, אבל נראה כמו עבודת גמר לאוניברסיטה. אני שואל את עצמי איך אפשר לבצע את כל הדברים האלה בלוח זמנים כזה קצר. אם הדמוקרטים ינסו להוציא לפועל את התוכניות שלהם - זה יהרוס את המדינה בתוך עשר שנים, התוצאות של שישים שנות עבודה ילכו לאיבוד, ומשא החובות יעבור לדורות הבאים".

ומה לגבי המשבר הכלכלי העולמי, מטריד אותך?

"הרבה פחות ממה שחושבים. בעשרים השנים האחרונות העולם נהנה מצמיחה אדירה. אנחנו, ב-15 השנים האחרונות, התרגלנו לחיות עם צמיחה של 1% בשנה - עכשיו נראה אתכם".