שוב איבדנו עשתונות

אוסף של פעולות שחוזרות ונשנות. מצבים שכבר היינו בהם. ותגובות אוטומטיות שגורמות לנו להבין ששום דבר, בעצם, לא השתנה. הים אותו ים. הערבים אותם ערבים. ואנחנו תקועים עמוק בבוץ, באמצע המזרח התיכון, עם הפוביות שלנו, ההיסטריה הכללית, וביבי נתניהו.

בערב יום הכיפורים ביצעה איראן ניסוי טילים רעשני ומיוחצן. גנרל מקומי צווח שהטילים הללו יכולים להגיע למרחק של אלפיים קילומטרים. מערכת הביטחון הגיבה ביבבות חנוקות ובהדלפות ממולמלות. והתקשורת הישראלית, כדרכה, חיברה אחד (יום הכיפורים ההוא) ועוד אחד ("האיום האיראני" הנוכחי) - ואיבדה את עשתונותיה. היא תמיד מאבדת.

כמונו.

כי התודעה שלנו היא שואתית. מתגוננת. מבועתת. חסרת פרופורציות.

הקמנו מדינה לתפארת. בנינו כלכלה חזקה. יש בקרבנו המוחות המבריקים בעולם. הגענו להישגים מרשימים בכל תחום שרק תניחו עליו אצבע. אבל אותה התניה פבלובית משליכה אותנו לתהום העכורה, הכהה, של המוות. המוות המוחי, אני מתכוון.

התמהיל המוכר של יום הכיפורים, כלומר מלחמת יום הכיפורים, כלומר סכנת ההשמדה, עם טילים איראניים, כלומר אופציה למלחמה, כלומר אופציה להשמדה, עם זיכרון השואה ברקע, כלומר ה-ש-ו-א-ה, כלומר ה-ה-ש-מ-ד-ה, תמיד מטיל שם. רוקד על הדם. במלים אחרות, הוא מתכון בטוח להתמוטטות עצבים.

ואת זה האיראנים יודעים מצוין.

הם הרי מכירים אותנו היטב.

חוקרים. מתבוננים. קוראים. מפנימים.

משתמשים בחיזבאללה להציק.

מאמנים את החמאס לדגדג.

ומוציאים פעם אחר פעם את בובת אחמדינג'אד מהבוידעם, רק כדי לחלץ מאיתנו נאומים חלולים של ראש ממשלה לחוץ שלא מבין כלום במלחמה פסיכולוגית.

כל מי שחווה התעללות יודע שאיומים הרבה יותר מפחידים ממעשים. ומלים הרבה יותר מכאיבות ממכות. איראן היא מדינה חלשה ופתטית, שכל מה שיש לה להציע לעולם הוא נפט ואיום בבניית פצצה גרעינית. אין לה שום רצון, או יכולת, לצאת למלחמה. הספיקה לה אחת נוראית נגד עיראק, שכמעט גמרה שם את המשטר ופוררה את האחדות המזויפת. כוהני הדת ששולטים באיראן יודעים היטב מה כוחה הגרעיני של ישראל, מה יכולותיה הצבאיות האמיתיות, ומה יקרה ביום שיעזו לשלח טיל אחד או לאיים בשימוש בארסנל גרעיני שיהיה להם (אם אי פעם יהיה להם).

הרבה יותר קל, בטוח ומשתלם להם לנהל מלחמה פסיכולוגית. במלחמה הזו אין נפגעים, יש רק בונוסים. כל העולם המערבי מכרכר סביבם. האמריקנים חוזרים לשוחח איתם. פיתויים כלכליים מתרוממים מעבר למסך. יש עניין. יש דיבור. ומה זה משנה אם קוראים לך אחמדינג'אד, העיקר שמאייתים את שמך נכון.

אז יש לנו את המוחות המבריקים בעולם. רק שהם כנראה לא הגיעו לצה"ל ולממשלה, אלא בנו בית בעמק הסיליקון. במקום לנהל מול איראן מלחמה פסיכולוגית. עם הדלפות מכוונות. עם מסרים קליטים ביו-טיוב. בלגלוג. בזלזול. בשלווה. או אף בהתעלמות. אנחנו יוצאים מכלינו. משחקים לידיהם.

למה, בעצם?

כי זה משתלם לנו.

להנהגה הפוליטית והצבאית משתלם להותיר את העם בחרדה קיומית. אחרת, ביבי ייאלץ להתמודד עם האלימות המחרידה, העוני המחפיר, החינוך הקלוקל, התשתית הרעועה, ואפילו הקיפוח המסוכן, שעוד יעלה לנו ביוקר רב, של ערביי ישראל. הרבה יותר קל לביבי, יחד עם מערכת הביטחון הזללנית והבזבזנית, לאחד את כולנו מול "האיום". האיום, שספק אם כלל קיים.

בסופו של דבר, כולם מרוויחים.

ביבי מקבל שקט.

ברק מקבל כבוד.

אחמדינג'אד מקבל כותרת.

מערכת הביטחון מקבלת תקציבים.

העיתונים מקבלים סיבה להתלהם.

ורק אנחנו נמשיך לחיות בתוך בונקר רגשי של לחצים, פחדים וחששות. כאילו מעולם לא עזבנו את ברגן בלזן.

והעיקר שתהיה שנת שלום.

לא?