העונש למי שמשחק ב"סגנון ארגנטיני"

נבחרות שמנסות לשמר סגנון לאומי, נופלות למלכודת של רומנטיקה במקום לחשוב על מקצוענות. לניסיון של ארגנטינה עם דייגו מראדונה לא היה סיכוי כבר מהיום הראשון

כולם צוחקים על נבחרת ארגנטינה. משחק אחד לפני תום הקמפיין במוקדמות מונדיאל 2010, והנבחרת של דייגו מראדונה עדיין מסובכת בתמונת ההעפלה למונדיאל. גם אחרי הניצחון שהשיגה לפנות בוקר (א') בקושי בבית (1-2 על פרו), כדי להעפיל ישירות היא תצטרך לסיים לפחות בתיקו במשחק ביום רביעי בחוץ מול אורוגוואי. מעבר לצחוק, אולי הגיע הזמן לנסות להבין איך הם נקלעו לסיטואציה המוזרה הזאת.

עד היום היו שתי הנחות יסוד בהסתכלות על כדורגל נבחרות. הראשונה היא הגישה המקצוענית: קבוצה עולה למגרש כדי לנצח משחקים. כדי לעשות את זה, היא צריכה לזמן את השחקנים הבינלאומיים הטובים ביותר שיש לה. אלא שארגנטינה בחרה את מראדונה, בגלל שהוא מאמץ את הגישה השנייה - הלאומית, לפיה הנבחרת הלאומית צריכה להיות בשר מבשרה של האומה. כלומר, להכיל שחקנים שנתפסים ככאלו שמשחקים עבור הדגל. למלכודת הזאת נופלות לא מעט נבחרות.

דרוש: גוץ

כמעט לכל מדינה יש תפיסה איך הנבחרת הלאומית שלה צריכה לשחק. את הגישה הארגנטינית הסביר לי ב-2002 הסופר והמאייר הארגנטיני רוברטו פונטנארוסה, בישיבה בבית קפה אפוף עשן בבואנוס איירס, במקום בו קפה עולה 40 סנט. פונטנארוסה ציין שהתחום היחיד שארגנטינה נחשבת בו כמובילה עולמית הוא בנבחרת הכדורגל שלה. היא זכתה בתארים, ושיחקה בסגנון מסוים שאיכשהו תאם את סגנון החיים הארגנטיני. "מראדונה, למשל, לעולם לא היה יכול לבוא מבלגיה", הוא סיכם.

בעוד שבכל יתר התחומים ארגנטינה ממשיכה לפגר אחרי שאר העולם ("זו המדינה הבלתי מפותחת האחרונה על פני כדור הארץ", אמר חורחה ולדאנו, שחקן העבר של הנבחרת), הנבחרת הלאומית תמיד עמדה בגאווה. אותם 11 צעירים, מיליונרים, לבושים בפסי התכלת-לבן, גילמו את הדגל והמדינה, הרבה יותר מאשר הדגל עצמו. הם ודאי לא מגוחכים כמו הנשיא.

הארגנטינים רצו שהנבחרת שלהם תשחק בסגנון ארגנטיני: כדורגל תוקפני, נמרץ וצעיר, שיתאים לממדי הגוץ הצנומים של הנערים. אותם נערים צנומים, לפי התפיסה הארגנטינית, אמורים להיות מונעים מתשוקה ולא ממקצוענות. כאלו שאוהבים את ארגנטינה בכל ליבם. הדמות האולטימטיבית שהתאימה לתפקיד הזה היא כמובן מראדונה.

בשנה האחרונה החליטו בארגנטינה לקחת לתפקיד אדם חסר ניסיון באימון בכלל, אבל סמל למי שאמור להבין את ה"ארגנטיניות": הוא יחזיר לארגנטינה את הכדורגל ההתקפי, ויבחר את השחקנים לפי החזון הזה - בדרך כלל כאלו שמשחקים במועדונים הדלים בארגנטינה, הרבה לפני הכוכבים שמרוויחים מיליונים באירופה, מתוך הנחה שהילדים שמשחקים במדינה אמורים לאהוב אותה יותר מאלו שמשחקים בחוץ.

התוצאה היתה, כמובן, אסון. ארגנטינה של מראדונה אמנם גילמה יותר את הרוח הארגנטינית, אבל היא לא היתה מקצוענית ואפילו הצליחה להפסיד 6-1 לבוליביה.

כשהקמפיין הזה יסתיים ומראדונה ילך, כנראה שבארגנטינה ינטשו את הגישה הלאומית ויחזרו מהר מאוד לאמץ את הגישה המקצוענית.

הסתערות בסגנון אנגלי

הקונפליקט הזה קורה ללא מעט מדינות, שכל הזמן מתפתות לאמץ את המודל הלאומי: הרבה מאוד אנשים באנגליה טוענים שאנגליה צריכה לשחק משחק גברי, משהו בסגנון ההסתערות של הבריגדה הקלה ב-1854 על הצבא הרוסי (קרב שהסתיים בכישלון אחרי 20 דקות עם 118 הרוגים בריטים). כשנבחרת הכדורגל של אנגליה אימצה את המודל הזה, של הסתערויות "אנגליות" גבריות וחסרות תכנון, זה הסתיים כמעט תמיד בהפסדים. רק אחרי שורה של כישלונות הבינו באנגליה שהגיע הזמן לאמן את המודל המקצועני: לשכור את אחד המאמנים הטובים ביבשת, שיודע הכי טוב איזה שחקנים מתאימים לרמה הבינלאומית.

בכל פעם שקבוצות מתעקשות לאמץ את הגישה הלאומית, זה ייראה מנותק ואבסורדי. בהולנד האמינו במשך שנים שהסגנון ההולנדי האמיתי משמעו משחק שבו השחקנים בכנפיים משחקים ממש על קו האורך, למרות שכבר אף אחד לא שיחק בסגנון כזה. רק ב-2007, אחרי ויכוח ודיון רציני ומעמיק בעניין הזה אחרי סדרת כישלונות של נבחרת הולנד, הם נטשו את הסגנון ההוא, והשתפרו מיד.

האמת העצובה היא שכדי לנצח צריך לאמץ את הסגנון הבינלאומי. הסגנון הלאומי כבר לא עובד יותר. ובהקשר של מראדונה, לא בטוח שיהיה כל כך הוגן לרדת עליו. מהסיבה הפשוטה: לא הביאו אותו כדי לנצח משחקים.