ידידי המחלקה החדשים

1. פקאקטע אולימפיה לובליאנה

אני מקווה שהדברים הבאים לא יחשידו אותי בפוסט-ציוניות, אבל הגיע הזמן לגלות שישראל היא אולי המדינה היחידה בעולם שבה מתייחסים ברצינות תהומית שכזאת לאליפות הכדורסל דרג ב', המכונה גם בשם "יורוליג". הליגה הזאת היא האירוויזיון של הכדורסל: פעם תחרות יוקרתית בקנה מידה יבשתי מצומצם, ובעידן הגלובליזציה סוג של קוריוז שפוגש בכל שנה את התסביך היהודי שצמא להכרת מדינות אירופה.

העובדה שהיורוליג היא יותר תסביך ישראלי מאשר מפעל כדורסל רציני, אינה מונעת מעיתונות הספורט בישראל לייצר עבור מכבי ת"א את האשליה שמוכרת למעלה מ-10,000 מנויים למשחקי הקבוצה. לזכותה של מכבי ייאמר שהם יודעים לשווק היטב בקיץ: פעם זה יהיה מאמן שמייצר הבטחה, פעם שחקן עם עבר רציני ב-NBA, הכל כדי למלא את ההיכל ולמכור את זכויות השידור.

בערוץ הספורט, ערוץ של עיתונאים אינטליגנטים, היה נהוג להתייחס בזלזול ל"ידידי המחלקה" בעיתונות הכתובה, ששימשו יותר דוברים של מכבי מאשר עיתונאים אמיתיים. השנה הצטרף הערוץ לחגיגה בצהוב - ולזכותו ייאמר שהוא עשה את זה בסטייל כמו שרק הוא יודע, עם קדימונים שגורמים לצופה לחשוב שמכבי תסתער השנה לא רק על הפיינל-פור ביורוליג, אלא גם על הפלייאוף של ה-NBA. לכן מוצג ההפסד במשחק החשוב היחיד שקיימה מכבי העונה, גמר גביע ווינר, כמכה קטנה בכנף, פועל יוצא של "החוק הרוסי" הקטנוני, לכן מקיימים שם כבר שבוע פסטיבל מכבי בלתי פוסק.

הסיבה היא כמובן כלכלית: השידור הפתוח ב-5+, אמור להביא צופים גם לערוצי הגולד והלייב, לפרה-גיים ותוכניות סיכום. העובדה שאין אפילו לאוהד שרוף של מכבי סיבה לצרוך ארבע שעות של כדורסל בשביל, סליחה על הביטוי, א פקאקטע אולימפיה לובליאנה (קבוצה עם תקציב של גלבוע/גליל), לא תהרוס לערוץ הספורט את החגיגה

2. גמרו על ארבע

תקראו לי קטנוני, אבל לא יכולתי שלא להתרגז אל מול קביעתו של המאמן הלאומי, לפיה "שיחקנו יותר מ-40 דקות בעשרה שחקנים". איך 40? תמה הצופה בבית, הרי אביחי ידין הורחק בדקה השישים? חזקה על קשטן שהוא יודע את האמת, אבל לשקר הקטנטן שלו יש כבר חיים משלו: כמו חומר גבישי מתקבצים סביבו עוד חצאי-אמיתות שמתלכדות למארג מפואר בסופו ניתן להבין שקשטן מרוצה. ישראל אמנם סיימה את הבית הקל בתולדותיה במקום הרביעי, כשרק מולדובה ולוכסמבורג מאחוריה, אבל קשטן מרוצה, שכן הנבחרת שלו שיחקה למעלה מ-40 דקות בעשרה שחקנים, מה שמאוד הקשה עליה לתקוף. כאילו שב-60 הדקות הראשונות של המשחק תקפנו ללא הרף, כאילו לא היתה ההרחקה המטופשת גם פועל יוצא של מאמן שרואה שחקן מוצהב ממשיך לבצע עבירות גבוליות - ולא מוציא אותו מהמשחק בטרם יעשה זאת השופט.

אין לי עניין להכביר מילים על הקמפיין הנוכחי של נבחרת ישראל, כמעט הכל נאמר כבר על הכשלון הצורב. אבל אם יש משהו שמצער כמעט כמו מנגנון ההדחקה האוטומטי של המאמן הלאומי, הוא הביקורת של מאמן לאומי לשעבר, שלמה שרף, שהיתה לא פחות מנותקת מהמציאות: כמעט לאורך כל המשחק, גם ברגעים שבהם נבחרת ישראל כמעט שלא עברה את החצי, לא הפסיק שרף לטוות אגדות על החמצה של ניצחון אם "רק נכניס את שכטר".

האמת העצובה נמצאת כמובן באמצע, בין הפנטזיות של המאמן הנוכחי, לבין הסרט שבו חי המאמן הלאומי לשעבר: השחקן הישראלי הנחות פיזית, ולעיתים קרובות גם מנטלית, נתקל שוב ביריב אירופי מעצבן, חסר ברק וכשרון, אבל כזה שמסוגל בכוח הפיזיות שלו בלבד לגרום לישראל לאבד בתוך שתי מסירות כמעט כל כדור שהגיע אל שחקניה.

3. חסינות על הפרק

ביטויים כמו "בורסת השמות" הם מהסוג שעושה לעיתונאים נעים בגב. איזה כיף להגיד ביליץ' או ברקוביץ' ולהרגיש לרגע כמומחה יין שמאבחן שהקברנה סוביניון החדש מאוזן במעט פטי ורדו. אבל הגיע הזמן לומר שאין זה משנה מי יאמן את הנבחרת: מאמן ישראלי יהיה עוד קצת מאותו הדבר. מאמן זר, אחרי שיצטלם מנגב חומוס, יתקל מיד עם התוצאה הבינונית הראשונה בקליקת העיתונאים-מאמנים שתקבע, בשלב הראשון ש"עוד לא ראינו ממנו משהו שמצדיק את הבאתו" ובשלב השני שהוא "לא מתקשר עם השחקנים" (כלומר: לא מחלק צ'פחות לעיתונאים) ומכאן כבר קצרה הדרך ל"יהיר".

ככה היה עם מנסל, נילסן ומתיאוס, מבלי לגרוע מתרומתם של האחרונים לחלק המוצדק של הביקורת שנמתחה עליהם.

אבל אם המאמן אינו חשוב, אז את מי צריך להחליף כדי לעלות סוף סוף למונדיאל, הרי אי אפשר להחליף סגל של למעלה מעשרים שחקנים.

לכאורה התשובה היתה צריכה להיות: אבי לוזון. האיש שמינה את קשטן, האיש שהבטיח עלייה מהמקום הראשון, האיש שקבע שכולנו חיים בסרט, והאיש שהיה הראשון להתכחש לנבחרת ולמאמנה, ברגע שהכישלון הפך לוודאי. אלא שהפעם אפילו לא זה העניין. הרי לוזון הוא בסך הכל וריאציה על איצ'ה מנחם, שהיה וריאציה על גברי לוי, שהיה וריאציה על חיים הברפלד. זה לא שלא היו כאן ניסיונות לייצר איום על השיטה שמבטיחה שמי שעסקנותו-אומנותו ינהל כאן את הקרקס שמכונה "כדורגל ישראלי".

אבל בהתאחדות צפצפו על כולם: בדו"ח סטרשנוב עטפו לאפות בשיפודיה שליד משרדי ההתאחדות, ממתן וילנאי עשו חוכא ואיטלולא, את מבקר המדינה הם לא רואים ממטר.

איך זה יכול להיות? מפני שההתאחדות משתייכת לרשת בינלאומית של עסקנים שאפילו האינטרפול לא יכול לעצור: הארגון הגלובאלי שנקרא פיפ"א קבע כי כל ניסיון לעשות סדר בהתאחדות מקומית, מעין התערבות פוליטית, יגרור השעייה מידיית מצד ההתאחדות העולמית. ועוד לא נולד הפוליטיקאי שיהיה לו את האומץ לעשות כאן סדר במחיר של השעיה בת כמה שנים מהמפעלים האירופים והעולמיים.