ישראלים, הפנימו: אין אנטליה, מרמריס, עסקאות נשק וגיבוי מים לחירום. טורקיה היא מעצמה מוסלמית עוינת

לצעירים נזכיר שדוקטרינת הפריפריה ביקשה "לעקוף" את העולם הערבי, את שכנותיה של ישראל על-ידי בריתות, כתובות ושאינן כתובות עם מדינות האזור, חלקן מוסלמיות אבל לא ערביות, וכך ליצור מעין עורף. בשנות ה-50 ובמיוחד ה-60 וה-70, הציר המרכזי בדוקטרינה היתה פרס, היה שיתוף-פעולה או לפחות יחסים דיפלומטיים עם טורקיה, ובקרן אפריקה היתה אתיופיה בעורפן של מצרים וסודן.

קרן אפריקה כיום, בעיקר סומליה, היא בסיס של אל קאעידה והג'יהאד האיסלמי, שכוחם שם רק מתעצם. פרס, שהיתה לאיראן, היא כעת האיום האסטרטגי הגדול ביותר על ישראל. וטורקיה, למרות הכסף שהשארנו במלונות הכול כלול באנטליה, הפנתה לנו כתף במהירות וביעילות מעוררת קנאה בקרב רקדנים מקצועיים.

מעצמה עולמית

כרגיל, אנו מסתכלים על עצמנו, מחפשים תשובות ביחסים שבין ישראל לטורקיה. טעות. טורקיה עוברת, או בעצם משלימה את מעבר שינוי יחסי הכוחות הפנימיים, וישראל, גם ישראל, סופגת את גלי ההדף. וכאן אנו מגיעים למות הכמאליזם.

בל יהיו אי-הבנות - מוסטפה כמאל אתאטורק האדם, מייסד טורקיה המודרנית, גיבור מלחמה הוא נערץ ויישאר נערץ. אבל, בדיוק כמו מאו טסה-דונג, הוא יישאר בפנתיאון, ישלמו מס שפתיים לתורתו, דיוקנו ימשיך להתנוסס בכל מקום.

טורקיה החילונית, הנשענת על הצבא ומפלגת העם, איננה עוד. זו עובדה. היא הובסה בבחירות 2002, ומאז הוכח פעם אחר פעם שמפלגתו של ארדואן, גם אם התפרקה ונוסדה מחדש בשם אחר, דרכו של ארדואן היא הדרך שבה תומך רוב העם הטורקי. וכאן עולה השאלה החשובה יותר לענייננו - מהי הדרך הזו?

והתשובה היא שטורקיה היא מעצמה, ודאי אזורית, ובעיני עצמה יותר ויותר מעצמה עולמית - כפי שהיתה בעבר הלא רחוק. קונסטנטינופול היתה בירת ביזנטיון, שותפתה ואחר-כך ממשיכתה ויורשתה של רומא. איסטנבול - כפי שנקראה קונסטנטינופול אחרי הכיבוש העות'מני היתה בירת אימפריה ששלטה בכל המזרח-התיכון, בבלקן, וצבאותיה הגיעו עד לשערי וינה.

אנו מלגלגים על האימפריה העות'מנית, "האדם החולה של אירופה" כפי שכונתה בשנות השקיעה הממושכת שלה. אך שווה לזכור שגם בשנות שקיעתה, בתחילת המאה העשרים, סללה האימפריה העות'מנית את מסילת הרכבת החיג'אזית, שאורכה כמעט 1,500 קילומטר, בפחות משמונה שנים. כמה שנים מנסה ישראל ההיי-טקית, המערבית, המודרנית לשפר את התחבורה בתל-אביב, למשל?

טורקיה היא כיום חברה בג'י-20. היא העזה לסרב לארצות הברית בשיא עוצמתה, בשנת 2003 ולא שיתפה פעולה עם ממשל בוש בפלישה לעיראק. היא עומדת מול האיחוד האירופי בסוגיית קפריסין. ויחסיה עם ארצות הברית ועם האיחוד האירופי היו ועודם חשובים לאנקרה בהרבה מיחסיה עם ישראל. וכמו ש"בגדה" בישראל כעת היא בגדה ממש באותו זמן באזרבייג'אן, בכך שכרתה הסכם פיוס עם ארמניה - ואזרבייג'אן היא המדינה הקרובה ביותר, פיסית, תרבותית ופוליטית לטורקיה בעולם.

האליטות הפסידו

טורקיה הורידה את סוריה על ברכיה והכריחה אותה לגרש את עבדאללה אוצ'אלאן, מנהיג המחתרת הכורדית שמצא בה מקלט, והיא פולשת לעיראק כל אימת שמתחשק לה כדי לרדוף בה את פעילי המחתרת הכורדית. בקצרה, סדר היום שלה, והתנהגותה הם של מעצמה, אנו רק אחד הכלים, ולא מהחשובים בלוח השחמט של אנקרה. והיא רוצה הכול - להיות חברה באיחוד האירופי - אבל לא בכל תנאי. לשחק תפקיד מרכזי בדיפלומטיה של המזרח-התיכון, של הבלקן, של הקווקז - והיא עושה זאת, להיות מנהיגה בעולם האיסלמי.

אנו נזכרים בערגה ביחסים המיוחדים עם טורקיה - אך אלה התקיימו רק החל בהסכם אוסלו, בשנת 1993 והסתיימו עם עליית ארדואן עשור אחר-כך. הם היוצא מן הכלל ביחסי טורקיה ישראל, לא הכלל. בעת מחסור נוכל לייבא מים מטורקיה, ניחמנו את עצמנו בעבר. לא בטוח שאנו עדיין יכולים להסתמך על כך, או על כל שיתוף-פעולה אחר עימה.

ומה הלאה? מה גורל שיתוף-הפעולה הביטחוני, רובו סמוי מן העין, או העסקאות הביטחוניות? נראה שישראל תצטרך לבקש שווקים אחרים - שום מדינה מוסלמית, ודאי לא אחת שהופכת לקנאית יותר ויותר, לא יכולה להתעלם מתמונות מבצע עופרת יצוקה שהוקרנו בעולם כולו.

האליטות הישנות - עשירי איסטנבול, הצבא, התקשורת הפרו-מערבית החילונית - הפסידו בקרב לאליטות החדשות. ארדואן ובעלי בריתו ניצחו במאבק על טורקיה, על דמותה, על סדר יומה - וישראל היא בין הנפגעים.

אורן נהרי הוא עורך חדשות החוץ בערוץ 1

הצצה ראשונה לפרויקט סוף השבוע של "גלובס" - "מארס טורקי". כל ההרחבות, כל הידיעות, הערב בעיתון "גלובס" ומחר באתר האינטרנט.