הנקראות ביותר

דרך הכוונת

"לבנון", ישראל 2009, 92 דקות. במאי: שמואל מעוז. שחקנים: יואב דונט, אושרי כהן, איתי טיראן, מיכאל מושונוב, זוהר שטראוס, דודו טסה, ריימונד אמסלם ■ עיצוביות מפעימה לצד קלישאות עלילתיות

"לבנון" הוא הישג ויזואלי, הישג עיצובי, חוויה תוקפת חושים אפקטיבית מאוד מאוד. איך נהוג לומר? סרט מטלטל. אז למה לבנון הוא לא יצירת מופת?

הסרט מבוסס על זיכרונותיו של היוצר והבמאי שמוליק מעוז ממלחמת לבנון הראשונה. והעובדה שמדובר בזיכרונות המלחמה הפרטיים הללו היא חלק ממה שהופך את הסרט לכל-כך יוצא דופן. מעוז לא מראה את המלחמה ממבט על ולא כמארג של סיפורים. הוא מראה אפיזודה בודדה של מספר שעות בתוך המלחמה, שכולה מתרחשת בתוך טנק.

לבנון, פרס אריה הזהב, ונציה / צלם יחצ

מבט מצומצם. "לבנון"

נקודת המבט של הסיפור הזה היא סובייקטיבית כמו קלוז-אפ בחלל חשוך. כמו מבט מצומצם מאוד, מבט מעין אחת, מעינית אחת, שמכסה שטח ראייה צר: מבט דרך כוונת של טנק. צמצום המלחמה לכוונת הזו הוא יעיל מאוד כשמדובר במראות וצלילים. וזה מה שהופך את הסרט, כאמור, לחוויה חושית כל-כך סוחפת.

ומצד שני, אותו רגש פרטי הוא גם מה שמחבל בסרט. כי גם התסריט נכתב כאילו דרך אותה כוונת רגשית מאוד מצומצמת, מאוד סובייקטיבית. אולי יותר מדי סובייקטיבית. במה זה מתבטא? קצת בהתמקדות בשמוליק, הגיבור שקרוי על-שם היוצר, שהוא גם הבחור הכי יפה בטנק והכי רגיש בטנק, וזה שמתמודד עם הדילמה המוסרית הגדולה ביותר, ושאר חברי הצוות שאיתו (מלבד הקצין ג'מיל, שמגלם זוהר שטראוס) נראים קצת שטוחים מולו. וזה מתבטא קצת בנפילה לקלישאות עלילתיות של סרטי מלחמה.

אם אתם לא מכירים את המושג "יורים ובוכים" תקבלו הדגמה חיה שלו בלבנון, כששמוליק הגיבור עושה בדיוק את זה: לוחץ על ההדק ומיד אחרי כן מזיל דמעה. ועוד רגעים כאלה, של אזרחים לבנונים שחייהם נחרבים באדיבות צה"ל, של "תגידו לאמא שאני בסדר, אני בן יחיד והיא אישה מבוגרת", רגעים שקשה מאוד לנתח ולבקר אותם מחשש שהם מבוססים על אירועים שקרו באמת, ומצד שני, מה לעשות, הנה אני מבקרת אותם: הם מוגזמים לפעמים, נדושים לפעמים, וברוב הפעמים מעלים תחושה של חוסר מודעות עצמית.

את אותו חוסר מודעות עצמית אפשר למצוא גם במשחק. חלק מהשחקנים (אוקיי, איתי טיראן), מגזימים בהופעה תיאטרלית שמנוגדת לחלל הסגפני והקלסטרופובי של זירת ההתרחשות, והדיסוננס הזה מקשה על הצופים לשקוע בעולם של הסרט.

בסופו של דבר זה נראה כאילו הייתה כאן התמקדות כל-כך גדולה בהעברת תחושת המלחמה, שהיבטים אחרים כמו דיאלוג והדרכת שחקנים קצת נזנחו: הסיפור שנופל מדי פעם והמשחק שנופל מדי פעם לא מתעלים לרמה העיצובית הווירטואוזית של הסרט. ומבחינה עיצובית, שווה לציין שוב, לבנון מפעים. כל פריים בסרט הזה אפשר למסגר ולתלות על הקיר. אבל זה לא מספיק כדי לקרוא לסרט יצירת מופת. זה מספיק כדי לקרוא לו מפגן אורקולי מרשים ויעיל.

לכן, חלוקת פרסי אופיר בין לבנון ועג'מי הייתה די מוצדקת. לבנון תוגמל על נקודות החוזק שלו: הצילום, הארט, פס-הקול, וגם ההופעה של שטראוס. ואילו עג'מי תוגמל כיצירה שלמה, שלכל מרכיביה יש חלק בהצלחתה. *

רוצו לראות גם את:

לקחת את וודסטוק

כולם כל-כך מודאגים מההשלכות של "ממזרים חסרי כבוד" כלפי העם היהודי, שפספסו את אימלדה סטנטון ב"לקחת את וודסטוק", דמות שחברת ההפקות של גבלס הייתה מתגאה בה: קריקטורה מבהילה של אם יהודייה מרעילה, שאפילו ישנה עם הכסף שלה! מלבד העניין הזה, "לקחת את וודסטוק" הוא סרט חביב ומהנה לצפייה.

הימנעו מ:

"מה שעובד"

השילוב בין החן של הכוכב לארי דיוויד לחן של הכותב והבמאי וודי אלן לא מספיק על מנת להציל את הסרט הזה ואת עלילתו המטרידה משהו (בן 400 נושא לאישה בת 12). כמו כן, לעת זקנה מרגיש אלן צורך להטיף לנו כיצד לחיות את חיינו ולהיות מאושרים, וזה סתם מייגע. אתה רוצה לעשות סרט במשקל נוצה? אל תתיימר לסחוט ממנו לקחים לחיים.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתאל תדברו על אריק