ביהמ"ש הרחיב את חובתו של פרקליט להמציא מסמכים למרשו

בהחלטה יוצאת דופן ושנויה במחלוקת קובע בית המשפט לענייני משפחה כי כל פרקליט חייב להמציא לידי מרשו מסמכי בי-דין שהגיעו אליו - גם אם הוא מייצג את מרשו רק בעניין שלא בו עוסקים המסמכים

לעתים קרובות מגיעים אל עורך דין, המייצג לקוח בעניין מסוים, כתבי בי-דין, העוסקים בהליך אחר לחלוטין. עורך הדין אינו מייצג את הלקוח באותו הליך, ולפיכך הוא סבור, כי כתובת משרדו אינה יכולה לשמש כתובת למסירת כתבי בי דין עבור הלקוח, בהליך האחר. רבים הם עורכי הדין, שנוטלים את המסמך, שהגיע אל משרדם, ומשגרים אותו בחזרה לשולחו, תוך שהם מציינים, כי משרדם אינו משמש כתובת למסירת כתבי בי-דין עבורו בהליך הנדון.

לפני שנים רבות נפסק, כי כתובת משרדו של עורך דין, המייצג לקוח בעניין מסוים, יכולה גם יכולה לשמש כתובת להמצאת כתבי בי-דין עבור הלקוח, גם במסגרת הליך אחר, בו עורך הדין אינו מייצגו. עוד נקבע, כי החריג לכך ייווצר כאשר בייפוי-הכוח, שבו הסמיך הלקוח את פרקליטו לייצגו בעניין מסוים, צוין במפורש, כי משרדו לא ישמש כתובת למסירת כתבי בי-דין בכל עניין אחר. הוראה כזו הוספה בטפסי ייפוי-הכוח של עורכי דין רבים.

יחסי עורך דין-לקוח

בשבוע שעבר יצאה תחת ידיו של שופט בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב, אריאל בן-ארי (אטינגר) החלטה יוצאת דופן. כותרתה "החלטה בדבר חובתו של פרקליט להמציא מסמכים למרשיו". ניכר בה, בהחלטה, כי היא מבטאת תסכול של השופט מכך, שהתופעה של השבתם של כתבי בי-דין על-ידי עורכי דין, כמתואר לעיל, הפכה חזון נפרץ. ניכר בה, כי בן-ארי ביקש להשמיע את קולו, לאו דווקא בתיק, שבא בפניו. ניכר בה, כי היא אמורה להכות גלים.

ההחלטה העקרונית אינה מנוסחת ככל החלטה. אין נפרשים בתחילתה פרטי המקרה, אף לא מפורטות מחלוקות כאלה או אחרות, ולקורא לא נהיר על מה ולמה היא באה לעולם. היא מנוסחת בלשון מליצית-משהו. בן-ארי פוצח וקובע, כבר במשפט הראשון בה, ישר ולעניין: "על-פי תקנות סדר הדין האזרחי חייב כל פרקליט להמציא לידי מרשו מסמכי בי-דין שהגיעו אליו, אף אם הוא מייצג את מרשו רק בעניין שלא בו עוסקים המסמכים שהועברו אליו".

את קביעתו זו למד בן-ארי מנוסח התקנה הרלבנטית, בה נקבע, כי המצאה יכולה להיות לידי עורך דינו של בעל-דין, ושאינה מציינת, כי ההמצאה חייבת להתבצע לעורך הדין, המייצג את בעל הדין דווקא בעניינו של אותו כתב בי-דין, נשוא שאלת ההמצאה. הוא איזכר את הפסיקה, שלפיה "העיקר הוא שמי שמקבל את כתבי הטענות יהיה כזה אשר יש מקום להניח שהוא עומד בקשר עם מרשו/לקוחו, או שיש ביניהם מערכת יחסים כזו שניתן להניח בוודאות כי בידו להתקשר עמו להביא לידיעתו דבר ההליכים".

מידת האינטנסיביות של הקשר האמור, היא כמובן פקטור חשוב בקביעה זו, הוסיף בן-ארי, "וברור כי כשמדובר ביחסי עו"ד לקוח... זו מידה שהיא אינטנסיבית דיה". הוא הוסיף והזכיר, שקרה שגם כאשר בית המשפט הוא שקבע את סיום התפקיד של עורך הדין ואת הפסקת הקשר עם לקוחו, עדיין הוא קבע, כי כתובתו תמשיך לשמש כתובת למסירת כתבי בי-דין עבור הלקוח-לשעבר. "האין בכך אמירה ברורה על כי לא חייב להיות קשר שהוא פועל היוצא ישירות מיחסי 'עו"ד-לקוח' שבין מקבל כתבי הטענות ובין הנמען?", שאל-הסיק.

בן-ארי הוסיף וציין, כי כשאין אפשרות לאתר את בעל הדין, בין היתר משום שעזב את הארץ, ההמצאה לעורך דין, המייצג אותו בישראל, הגם שבעניינים אחרים, היא הדרך היחידה היעילה להביא את דבר פתיחת ההליך לידיעתו. "גם היעילות היא עניין שבית המשפט צריך לשוות כנגד עיניו", כך הוא.

בן-ארי הוסיף והזכיר, שהפסיקה התירה לממציא כתב טענות להסתפק בהוכחה, כי בעל-ריבו יודע, שהוגש נגדו כתב בי-דין וכי הוא מצוי בידיו, וזאת גם אם לא התבצעה המצאה כדין. לדידו, הידיעה חשובה כהמצאה עצמה, "שהרי היא המטרה, וההמצאה היא רק אחת מן הדרכים להגיע לאותה מטרה".

"מי שקשוב לקולו של בית המשפט העליון, צריך להיות מסוגל לצעוד קדימה חצי צעד נוסף, ולהסיק את המתבקש אף לגבי שאלה... בדבר הגורם שאצלו בוצעה ההמצאה", המשיך בן-ארי וקבע את הבלתי מובן מאליו.

עיכובים מעושים

"האם מצווה המבקש מדאורייתא לעשות ככל שידו משגת כדי להתחמק מלקבל לידו את כתב התביעה?! אתמהה!!", התריס בן-ארי. "ואם 'חלילה' יתנהל ההליך המשפטי במועדו וכסדרו, ולא יהיו עיכובים מעושים ובלתי נחוצים, האם תהא בכך גריעותא, או שמא יהיה זה גנאי למי מהפרקליטים?!", השלים בציניות דקה.

לדידו, כאשר פרקליט טורח ובאדיקות רבה טוען טענות, המשחררות אותו מכל חובה למסור את כתבי הטענות לידי מרשו, ועוד טורח לשגרם בחזרה למזכירות בית המשפט, "יש לדברים ריח וקונוטציה כאילו הדברים באים מגרונו של מרשו לאחר התייעצות עימו, והרי עיקר טענתו של הפרקליט הוא שאין הפרקליט מטפל בעניין זה של מרשו! הדבר צע"ג!", המשיך בן-ארי בדרך הילוכו.

לטעמו, גם אלמלא היו התקנות מורות, כאמור, היה על כל פרקליט לעשות כן כדבר מובן מאליו. אין בכך כדי להטיל עליו מטלות נכבדות. כל שעליו לעשות הוא להעביר לנמען את המסמכים, שנמסרו לידיו עבורו מאת רשות שלטונית. "האם התדרדרה תרבותנו לבירא עמיקתא כדי כך שאפילו עניין שכזה מחייב חקיקה מפורשת?", קונן בן-ארי. "האם אין הדברים מובנים מאליהם?" ועוד: "והשאלה מוכפלת ומשולשת כשהתביעה לנורמת התנהגות זו היא ממי שעוסקים בחוק ובסדר השלטוני".

חובה מוסרית

על-פי בן-ארי חובה זו חלה על כל אזרח ואזרח, "ואין היא בבחינת המלצה בלבד". הוא השווה חובה זו לחובה המוסרית להשיב אבידה לבעליה, ולחובתו המוסרית של אזרח להעביר למענו הנכון (ככל שזה ידוע לו) דבר דואר, המיועד לאחר, ואשר הונח בתיבת הדואר שלו. "כך נראית בעיניי פשוטה אף החובה להמציא כתבי בי-דין שהגיעו לידי, לידי מי שהם מיועדים לו, ללא כל 'לוליינות' משפטית או 'אקרובטיקה פרשנית'", כך בן-ארי.

לדידו, "מקבץ הטרחות", שהטריח את עצמו עורך דין, לאסוף את המסמכים, לצרף אליהם מכתב לוואי, ולשגרם בחזרה לבית המשפט, גדול לאין שיעור מהטרחה המעטה, שהיתה נגרמת לו, לו הורה למזכירתו להודיע למרשו, טלפונית, כי מצוי במשרד חומר, המיועד אליו, וכי עליו לבוא ולקחתו. הוא הוסיף וקבע, כי גם אם מרשו הורה לו לנהוג אחרת, הרי ספק אם מעמדו של הפרקליט אל מול החוק, אל מול בית המשפט ואל מול מצפונו, מתיר לו להישמע להוראה שכזו. "דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין?", ציטט כלל יסוד במושגי השליחות לדבר-עבירה.

"ראיתי לנכון להרחיב בעניין זה, שכן לאחרונה רבו מקרים שכאלה בפני, ואני סבור כי יש לשוב ולומר לכל 'קציני בית המשפט', כי נדרשת מהם אחריות וחובה אזרחית, המושרשת בדבר היותם 'OFFICERS OF THE COURT'. ואם לא עד כדי כך, אזי לכל הפחות כדי רמת 'SERGENTS OF THE COUTRT', חתם.

החלטה יוצאת-דופן. כבר כתבנו. החלטה שניתן לחלוק על חלק מן הקביעות הנחרצות, הנכללות בה. כותבים עתה. (תמ"ש 47765/04).