אחריות חברתית הייתה פה כבר מזמן

אבא שלי ואני, שנינו בוגרים של אוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. אבא למד ב-1960 לתואר שני במינהל עסקים ואני ב-1970 לתואר שני בתכנון ערים. כך, קיצרנו את פער הדורות האקדמי ל-10 שנים. מהאוניברסיטה הגיע אבא לראשות המוסד ומשם לכור. בשלושה חודשים בכור, הוא אמר, למד יותר מאשר בקולומביה במשך שנתיים.

כור של 1968 התנהלה בשיטת ה"קונסולים" - לכל נציג של מפלגה בהסתדרות, שנקרא "קונסול", היו 2-3 מפעלים. כדי להפוך את כור לפונקציונאלית, מותאמת לחטיבות הייצור, גויס פרופ' לארי כהן מאוניברסיטת קולומביה, ששהה באותה עת, בשנת שבתון בטכניון.

באמצע שנות ה-70 ייצאה כור 18% מסך הייצוא התעשייתי של המדינה. הפעילות הכלכלית לוותה בלקיחת אחריות חברתית ולאומית. כור הפכה לכור היתוך לקליטת עולים. היא פרשה את כנפיה לכיוון הפריפריה, לאילת, הגליל המערבי, קריית גת ורמת חובב. העובדים השתתפו ברווחים ובניהול. כור סחר, הזרוע הבינלאומית, פתחה מעל 30 סניפים ברחבי תבל. נפתלי בלומנטל, מי ששימש כסגן של אבי ואחר כך כמנכ"ל כור, סיפר ש"רווחת העובדים לא הייתה משהו צדדי, אלא מטרה שוות ערך למטרה העסקית והמטרה הלאומית". שיתוף העובדים בהנהלה לא היה דבר פשוט. נכון ששיתוף עובדים כדירקטורים במועצת המנהלים הקנה שקט תעשייתי, אבל השיתוף בא מתוך גישה ערכית. אבי תבע את האמרה "אין ועד חזק, יש רק הנהלה חלשה".

ועדי העובדים ראו עצמם, ואכן היו, שותפים למאמץ המשקי. הסיפור של איסר היימן ממחיש את העוצמה שהייתה לעובדים. איסר, פועל במפעל חמת, היה דירקטור בהנהלה. בנוסף, חלש על צי הרכב של העובדים ופעילות מטבחי הפועלים. הוא לא רק הביא את הקול של השטח, אלא היה ציר מרכזי בקבלת ההחלטות, בקונצרן המשפיע ביותר על כלכלת שנות ה-70.

ב-1977, החדשנות הגיעה עם אבי אל משרדי התחבורה והתקשורת, שהוגדרו על ידו כ"משרדים מוזנחים שענייניהם נוגעים לכל אזרח". כדי לתת מענה לאזרחים, במשרד התקשורת קוצרו התורים להשגת טלפון, הוקמה חברה ציבורית שתנהל את הטלפוניה (בזק), והוקמה רשות הדואר (במקום אגף במשרד ממשלתי). במשרד התחבורה, נפתחו השמיים לטיסות שכר, נחתם הסכם תעופה עם ארה"ב, הוקמה חברת "שלושת הימים" לתחבורה יבשתית כוללת, הוקם מסוף לרכבת בנחל צין, שולב שדה תעופה עציון בפיתוח של אילת, ותוכננה מסילת הברזל לאילת (כן, זו שעדיין בתכנון...).

כששאלו אותי למה אבא התגעגע עניתי "הוא התגעגע לעתיד". כי איך אפשר להפוך שיחת חולין במסעדה באו"ם, בשנת 1981, ללוויין התקשורת של ישראל, אם לא חולמים? באותה פגישה, הביע חזי כרמל, איש המוסד לשעבר, משאלה לשגר לוויין כחול-לבן. אבי נרתם במלוא עוזו להשגת "אשנב" (slot) בשמיים, למרות התנגדות שכנותינו שטענו ש"ישראל עומדת לאסור מלחמת תרבות על מדינות ערב". רעיון הלוויין תפס תאוצה כשהתעשייה האווירית, ששיגרה ב-1986 את לוויין הצילום אופק, הסכימה להיכנס למהלך של בניית לוויין התקשורת "עמוס".

כרגע נעים בחלל שני לוויינים, "עמוס 2" ו"עמוס 3" המכסים את המזרח התיכון, מרכז ומזרח אירופה והחוף המזרחי של ארה"ב. ב-2012 ינועו גם "עמוס 4" ו"עמוס 5" שתכסיתם תגיע ל-80% מאוכלוסיית העולם. רק "חוצפנים" כמו שכינה אותם הנשיא שמעון פרס, במועד שיגור "עמוס 3", יכולים להכניס אותנו למועדון האקסקלוסיבי של מדינות שיש להן לוויני תקשורת.

אבא היה איש אמונה. אמונה באדם, בכל אדם, כבעל יכולת להוביל שינוי. אז, לא קראו לניהול משתף בשם "אחריות חברתית". בעיני, כמי שמקדמת יוזמות אתיות, אחריות חברתית היא להכיר בכך שמערכות יחסים מורכבות, הן מערכות מרובות מוטבים. העובדים, ההנהלה, בעלי המניות, הצרכנים, הספקים, וגם הדורות הבאים, שיזדקקו לשרותי כדור הארץ. אחריות חברתית מקפלת את ההבנה שמתקיימים מעגלי חיים מקבילים, שלכל אחד ישות עצמאית, וביחד הם מסונכרנים ליצור חיים טובים ובני קיימא:

מעגל העבודה: צריך לראות בעובדים לא רק שותפים שיש להתייחס אליהם בהוגנות, אלא פוטנציאל ליזמות, לחשיבה פורצת דרך, למי שנושאים את לפיד החברה אל מעבר לאופק.

מעגל הצרכנים: הוא מגדיר השוק, השפיות, המוצרים חוסכי משאבים, עמידים, מוטי יצירה ויצירתיות.

מעגל המשאבים: הוא תשתית חומרי הגלם, האנרגיה והתהליכים, שצריכים להבטיח סביבה מקיימת (sustainable), המאפשרת צמיחה מבלי לפגוע בתשתיות נותנות החיים הללו.

אני שמחה לטעון שאחריות חברתית היא רק סוגיה במכלול יחסי הגומלין אדם-אדם-סביבה. שהעתיד יהיה יותר מעניין ויותר מאתגר ממה שניתן לתאר. שאנחנו לקראת ניהול מודע שהוא יותר מניהול ערכי, הוא ניהול שתפקידו להצמיח את ערכי העתיד, כבוד לזולת, כבוד לטבע, כבוד ליצירה וליצרניה. *

הכותבת, בתו של מאיר עמית, היא אדריכלית ומתכננת ערים, מקדמת יוזמות ירוקות בארץ ובעולם. היום כיבדה הכנסת את זכרו של עמית בישיבת מליאה מיוחדת

צרו איתנו קשר *5988