רק הקהל של חיפה בצ'מפיונס

נסיבות משפחתיות הובילו אותי לחיפה אתמול אחר הצהריים, ויצא ששבתי לי לת"א ברכבת של שבע בערב. בחוץ ירד גשם זלעפות ובפנים המתה הרכבת מהמוני אדם בירוק. כמי שגדל בחיפה כאוהד הפועל, יש לי רתיעה טבעית מהצבע הירוק, במיוחד כשהוא נשקף אלי מכל צעיף, מעיל או מטרייה, אבל מהר מאוד התחלפה תחושת הסלידה בהתפעלות: מסביבי רחשה חבורת נערים, אוהדי מכבי חיפה מאחד הכפרים בגליל. הערבית שבפי היא בסיסית ביותר, ולכן לא הבנתי את כל מה שנאמר שם, אבל המנגינה הסגירה התרגשות גדולה שמקורה בעובדה שעבור חלקים מסוימים בציבור הישראלי, לא צריך לטוס לבורדו, טורינו או מינכן כדי להרגיש בחו"ל, מספיק לעלות על רכבת לת"א.

שני ספסלים לפני ישב זוג צעיר, אך לא צעיר מאוד: נראה שכבר חצו את השלושים. הוא העלה זיכרונות ממשחקים של לפני עשרים וחמש שנים, והיא לא הפסיקה לנתח את המשחק הצפוי. תקראו לי סקסיסט, אבל לדידי, אין דבר יפה יותר מאישה צעירה שנראית טוב וגם מסוגלת לדבר בהתלהבות על כדורגל. מסביב היו חיילים מיחידות שונות בצבא, אבל הערב משרתים כולם באותה היחידה: זו של ירוקי הצעיפים. אחד מהם קם כדי לפנות מקום לזוג מבוגר שנסחב ברכבת על מיטלטליו לנתב"ג, ולא הבין מה פתאום הרכבת "הרגועה" הזאת הפכה לעמוסה לעייפה.

אין טעמים חזקים יותר מטעמים של ילדות, וכילד שהפך למבוגר שאפילו סוכרייה בצבע ירוק לא תבוא אל פיו, לא יכולתי לאחל מכל הלב לאוהדים שמסביבי שיעשו גם את הדרך חזרה מתוך אותה התרוממות רוח, אבל המבוגר האחראי שבי היה מוכרח להודות שמדובר באחד הקהלים המגוונים והסימפטיים בכדורגל הישראלי: כולנו זוכרים את ההתנהגות המבישה של אוהדי הפועל ת"א בהופעה הקודמת של המועדון בגביע אופ"א, או את מסע הגועל של אוהדי מכבי ת"א ב"טראם" האמסטרדמי לכיוון הארינה. האוהדים של מכבי חיפה לעומתם, הם, בהכללה, ילדים טובים בהרבה. כמי שנסע לא מעט ברכבות למשחקי כדורגל ברחבי אירופה, ודווקא משום שבמקור אני עד-עויין, אני יכול להעיד שמכבי חיפה היא הדבר הקרוב ביותר לאירופה בכדורגל הישראלי, לא רק בגלל הניהול המוצלח.

היה גם כדורגל (לצערנו)

חבל שאחר כך היה גם כדורגל, ובו התברר שבמושגי ליגת האלופות, מכבי חיפה היא עדיין פרובינציה: אפשר היה לצפות שאחרי סיבוב מלא של משחקים בשלב הבתים, תהיה חיפה מחוסנת כבר מפגעה הרע של ההתרגשות, אבל מקץ תשעים דקות בבית מול יובנטוס, צריך להודות שזה כנראה לא מספיק: ארבעה הפסדים בלא אף שער זכות, מצטברים לכדי רקורד עלוב למדי, גם כאשר מביאים בחשבון את כל הנסיבות המקלות. אם לא יקרה משהו מאוד דרמטי בשני המשחקים הקרובים, מול באיירן מינכן ובורדו, הרי שניתן יהיה לסכם את הופעתה של מכבי חיפה במפעל הזה כאכזבה מתמשכת, אכזבה שהפיצוי היחיד אליה יהיה בהעפלה חוזרת לשלב הבתים גם בעונה הבאה, שתהפוך את התוצאות הדלות העונה לשכר לימוד בדרך למקום טוב יותר.

לא מעט ישראלים, גם אם אינם אוהדי חיפה, רצו מאוד שהירוקים ינצחו אמש: אחרי בוקר שבו התעוררנו עם עמרי כספי, רצינו ללכת לישון עם יניב קטן (כמטאפורה כמובן), אבל הפער בין היכולת של ספורטאי יחיד להצטיין באופן אישי, לבין הכישלון הכמעט מובנה במערכות הגדולות יותר של הספורט הישראלי (ואפילו אם מדובר במערכת הכי מקצועית בכדורגל הישראלי), הוא עדיין גדול.

כמה שעות קודם לכן, אני יושב עם ש', איש כדורסל מוכר, במסעדה של מאכלי-ים ברחוב דיזנגוף בת"א. מסביבנו מדברים כמעט רק באיטלקית: אוהדי יובה שמחים וטובי לב. האיטלקית שלי בסיסית אפילו יותר מהערבית שבפי, אבל המנגינה לא משקרת: הם מרוצים בטירוף. מהאוכל הטעים והזול יחסית, אבל במיוחד מהמארחת היפה. גברים, בירוק, באדום או בפסים של זברה, הם לעולם גברים. מה יהיה? אני שואל אחד מהם. "ננצח 0-1, אנחנו לא צריכים יותר" הוא עונה בחיוך.