פורטפוליו / מוטי לוין

ילדות: באר שבע, רחוב אברהם אבינו ליד הפיצוחים. ההורים עלו מברית המועצות. אבא היה מורה הרבה שנים וטיפס לתפקידי ניהול, עד שמונה למפקח המחוזי. הוא הקים את מערכת החינוך בערד. אימא עבדה בתחבורה העירונית. הייתי מחכה איתה שאבא יבוא לאסוף אותנו, וריח הדיזל של המוסך המרכזי הוא חלק מהילדות שלי ממש כמו משחקי סטנגה וטיפוס על הכיפה העגולה של בית הכנסת. כשהייתי בתיכון עברנו לעומר.

לבנון 1: שירתתי כקצין בהנדסה קרבית במלחמת לבנון הראשונה, כולל הכניסה לבירות, והדחקתי. כשראיתי את "ואלס עם באשיר" עברו בי צמרמורות. הרגשתי שזה כמעט סרט אוטוביוגרפי שלי, עם ההליכה בפרדסים, לאורך החוף, סברה ושתילה. לא נתתי לחוויות שעברתי שם להפריע לי בשגרה - לא בחתונה, לא בלידת הילדים, לא בגירושין ולא בעבודה, למרות שיכול להיות שהייתה להן השפעה על הכול.

לבנון 2: הדבר הכי קשה היה הכניסה לפרטיות של אנשים, לבתים שלהם. זה סוג של אונס.

טיול אחרי צבא: התחלתי עם 300 דולר וכרטיס טיסה לאוסטרליה. כשהגעתי לשם הפקדתי 250 בבנק ויצאתי לחפש עבודה. תפסתי טרמפים והגעתי לחווה מבודדת, שם עבדתי במשך ארבעה חודשים עם האבוריג'ינים בחפירת תעלות באת חפירה. עם מה שהרווחתי עברתי דרך ניו זילנד למזרח הרחוק, ואחרי שנה חזרתי לארץ.

כלבים: מצאתי עבודה ככלבן בפנסיון שהוא גם בית ספר לאילוף, וזו הייתה ההתנסות הראשונה שלי בניהול. שלושים תאים עם שישים כלבים, ספקי בשר, לקוחות תובעניים ואיש צוות אחד - אני. למדתי שם שירות לקוחות ואת אהבת הכלבים.

לימודים: בגיל 24, כשהציעו לי שותפות בפנסיון, הבנתי שאני על צומת דרכים ונרשמתי ללימודי כלכלה בבר-אילן. התפרנסתי משיעורי אילוף, ובתואר השני התחלתי לעבוד בבנק מזרחי ככלכלן. באיזשהו שלב הבנתי שאני צריך לצאת משם, ובמלחמת המפרץ הראשונה פגשתי בחדר האטום את המנהל האדמיניסטרטיבי של כימיקלים לישראל, והתגלגלתי לשם כעוזר גזבר.

חתונה: בפעם הראשונה שנה אחרי שהצטרפתי לכי"ל. יש לי שני ילדים מהנישואים הראשונים.

קריירה: אחרי תשע שנים, שבהן הייתי משנה למנכ"ל ומנהל הכספים הראשי של החברה, והייתי חתום על ההנפקה האחרונה שלהם, קיבלתי הצעה להיות מנהל הכספים של נטפים. משם עברתי לנהל את חברת מגדלי הערבה ליצוא, חברה מוכרת מאוד ברשתות השיווק האמריקאיות. בהמשך אברהם (בונדי) לבנת נתן לי אתגר לא פשוט - להרים את ממ"ן, שהייתה על סף קריסה, ולהוביל את החקלאים, שהיו שותפים ב-50%, לכיוון שיווקי ולוגיסטי נכון.

סוויס פורט: תחרות ראש בראש. כשאחד המנהלים שלי הודיע שהוא עוזב לשם, ומכיוון שהיה חשוף לתוכניות העתידיות לתחרות, פנינו לבית הדין לעבודה על מנת שיחייב אותו בתקופת צינון. זכינו.

ועד עובדים: מערכת היחסים בינינו היא של כבוד הדדי. במשך שלוש השנים וחצי שאני בחברה הייתה אולי צרימה אחת, וזהו.

מחירי דלק: גורמים לנו להסיט מטענים לים.

סלובניה: פוטנציאל עסקי גדול. אנחנו מקדמים שם כמה מהלכים עסקיים שיכולים להיות רלבנטיים לעתיד החברה.

יעל: אשתי. הייתה הדיאטנית המיתולוגית של יערות הכרמל בשלב ההקמה, והכרנו באחוזה כשהמאמן שלי, יאיר קרני, ביקש שאתן לה נשיקה ממנו. זה התדרדר מאז לאהבה ולילדה משותפת. היא עשה איתי מרתונים וחצאי מרתונים.

מרתון: סוג של השתעבדות מהסוג הנוח, שנותן מסגרת, משמעת ויכולת להיות עם עצמי. צריך להיות מאוד נחוש, כי העניין הוא לא לרוץ 42 קילומטרים ו-195 מטרים, אלא לקום בבוקר, בקור, בחום ובאבק, לרוץ מול נהגים שרוצים להוריד אותך מהכביש, ולא לוותר. לא בכדי חתך הגילאים של המרתוניסטים הוא יותר מבוגר.

תפיסת עתיד: אני צריך הרבה אדרנלין, ולכן המעורבות בתהליך הפרטת ממ"ן התאימה לי. השלב הבא הוא לצאת לחו"ל, ולעשות את מרתון טיבט עם הבן.