יש מה לראות

הליגה רק התחילה. הרמה לא כל כך גבוהה, אבל בתמורה קיבלנו כבר כמה מותחנים: הקליעה המטורפת של ניב ברקוביץ' בשנייה האחרונה של ההארכה מול חולון במחזור הראשון; הסל העצמי של אוניקווה מבני השרון שהביא להפסד קבוצתו עם הבאזר אתמול במלחה. רגעים דרמטיים לא חסרים, רגעים של כדורסל טוב... יתקבלו בברכה.

הפעם נתמקד בשלוש קבוצות שכבר עכשיו החלו לעשות קולות של פיינל-פור, ונראה מה ניתן ללמוד מפתיחת העונה שלהן על רצינות כוונותיהן לעתיד.

גלבוע/גליל: צמד האסים

לפני חודש הובסה גלבוע/גליל ב-22 הפרש על-ידי מכבי ת"א בגביע ווינר. באותו משחק נראתה הקבוצה כמו חבורת אסופים, שבטעות הולבשה במדי כדורסל ונשלחה לפרקט במלחה. הרכז הראשון, איזאייה סוואן (שהיה הרכז השלישי בעונה הקודמת), בעיקר פיזר ולא ריכז. הזר החדש, ג'רמי פארגו, ביצע סיקול ממוקד למהלכי ההתקפה של קבוצתו. חושך.

חודש עבר, וגלבוע/גליל דורסת את מכבי חיפה ב-35 הפרש, מנצחת במלחה את הפועל ירושלים ומקדימה את כל הקבוצות בליגה עם ממוצע של 91 נקודות למשחק. הצמד פארגו-סוואן מרכיב את הקו האחורי הפרודוקטיבי והאטרקטיבי ביותר בליגה. אם בעונות הקודמות רמת האימון של עודד קטש, בלטה בשלבי הסיום של העונה ובפיינל-פור, העונה קיבלנו את החותמת הראשונה פחות מחודש מפתיחת העונה.

מדברים על כך שפתיחת העונה הטובה היא תוצאה של ההמשכיות, שהרי גלבוע/גליל השאירה את רוב הסגל שלה, רק ששוכחים ששני הרכזים הראשונים של הקבוצה עזבו (מקל ורוברטס) וקטש היה צריך לייצר מנוע חדש (קו אחורי) לקבוצה שלו. כדי להבין עד כמה דרמטית יכולה להיות עזיבתו של רכז, צריך להדרים רק עד חיפה, שם מכבי חיפה מפגינה פתיחת עונה רעה, כשהיא מתקשה להתגבר על עזיבתו של דורון פרקינס.

קשה להעריך לאן יכולה הקבוצה של קטש להגיע באזור חודש מאי. אבל בהנחה שהאליפות תוכרע בקרב בין הגארדים של מכבי ת"א לאלו של הטוענות לכתר, למאמן גלבוע/גליל יש כבר שתי סיבות טובות להיות אופטימי.

ירושלים: להרגיע את דיז'ון

בתקשורת לא מבזבזים זמן וכבר מנסים להשוות את מכבי ת"א החדשה לזו של העונות הגדולות. אחת מהקושיות הבולטות שצצות היא "מי הוא אנתוני פארקר החדש", אנדרסון או איידסון? אז יש לנו חדשות עבורכם: הפארקר של עונת 2009/10 בליגת העל בכלל לא לובש צהוב. הוא לובש אדום, את המדים של הפועל ירושלים, ושמו בישראל הוא דיז'ון תומפסון.

תומפסון, כמו פארקר, משחק בעמדת הסמול פורוורד, כשבפועל הוא הדבק של הקבוצה. הוא זה שייתן את המסירה הנוספת לשחקן הפנוי, ישמור על הכוכב של היריבה וישתק אותו. בדיוק כמו ההוא. תומפסון יכול לקלוע 20-25 נקודות למשחק בלי בעיה (13 נקודות בממוצע), אבל הוא מעדיף לתרום למשחק הקבוצתי ולשדרג את המשחק של חבריו.

מצד שני, ירושלים חייבת ללמוד איך מרגיעים אותו, אם נזכרים שההרחקה שלו במשחק מול בני השרון כמעט ועלתה לה בהפסד. לתומפסון עצמו לא יזיק לסדר קצת את הראש, כי מעכשיו מאמני היריבות ישלחו את ה"קצבים" שלהם לטפל בו בניסיון להוציא אותו משלוותו. וירושלים בלעדיו היא כמו נקניקיה בלי חרדל דיז'ון.

מכבי: שדה מוקשים

מכבי ת"א עדיין נמצאת ברמה אחת מעל הליגה גם עם כל המגבלות והחוקים, אבל מעל הממלכה הצהובה יש ענני נוצה אפורים. נתחיל בזה שהקבוצה, שמאמן אותה מאמן ההתקפה הטוב ביותר באירופה, שבכל עונה (לפני 2002 כבר לא בדקנו) הובילה את הליגה בנקודות, היא כרגע רק החמישית בטיבה בליגה, עם 83 נקודות למשחק. בין 40 (!) השחקנים המובילים את הליגה בנקודות אין אף שחקן של מכבי ת"א. יותר מזה: אחרי ארבעה מחזורים אין שחקן אחד של מכבי שקולע מעל 10 נקודות למשחק. חלוקת מאמץ? חוסר בהיררכיה? בשורה תחתונה, על הנייר אין למכבי שחקן שיש לו השפעה דרמטית על המשחק.

אומרים במכבי שהישראלים הטובים ביותר משחקים אצלם. צודקים במכבי. אבל כשבכל שבוע ביורוליג נשברים השיאים השליליים של הישראלים בדקות משחק ונקודות (שפל הקליעה של אפס נקודות מול צסק"א כבר לא יישבר), מבינים בדיוק מה חושב גרשון על רמתם של הישראלים שלו וכמה היה משתמש בהם אם רק היתה לו בחירה חופשית.

גם בגזרת הזרים אין יותר מדי סיבות לשביעות רצון. מכבי צריכה לוותר על שחקן אחד כל משחק, כששת הזרים האחרים מתחלקים ב-120 דקות משחק. במצב היום, שחקני החיזוק משחקים דקות רבות במשחקי היורוליג, חלקם אפילו נהנים מה"מנוחה" בימי ראשון. אי שם במאי, כשהיורוליג תהיה ערימה של זיכרונות, חלוקת הדקות ותזמון התרומה של כל שחקן עלולים להפוך לשדה מוקשים בדרך אל האליפות.