אנטיפאטיות בפריז

היה זה אחר-צהריים קייצי בפריז. אב טרוד עם שיער מאפיר דחף את עגלת התינוק שלו ברובע מונפראנס. ריימון דומנאק חייך כשראה את התמונה הזאת. אבל אז הוא קלט שאוהד כדורגל פריזאי (אני) מסתכל עליו בסקרנות דרך חלון בית הקפה שבו ישב. ואז החיוך שלו נעלם. מאמן נבחרת הכדורגל הלא-פופולארית של צרפת כבר לא יכול ליהנות מהדברים הקטנים של החיים, כמו קומוניקציה עם האוהדים שלו.

הנבחרת של דומנאק היתה הכי קרובה שיש לזכות בגביע העולמי ב-2006. אם דויד טרזגה היה מכוון את הבעיטה שלו נמוך יותר בדו-קרב הפנדלים שנערך במשחק הגמר, צרפת היתה יכולה לנצח את איטליה. אבל עכשיו "הכחולים" רחוקים מאד מהמקום הזה, והם בקושי הצליחו להעפיל למונדיאל שייערך בקיץ הקרוב. אבל אם יש משהו שיותר גרוע מהגמגום של אלופת העולם לשעבר, הוא העובדה שנבחרת צרפת איבדה את האוהדים שלה. בעוד נבחרות אחרות בעולם נאהבות על-ידי הקהל שלהן ללא תנאי. צרפת רחוקה שנות אור מהסטטוס הזה.

פילוג, אחדות, ושוב פילוג

הצרפתים נהגו להתעלם מהנבחרת שלהם באופן מסורתי עד 1998, אז לפתע הפכה צרפת לאלופת העולם. ואחר-כך, בשנת 2000, פתאום צרפת זכתה גם באליפות אירופה. היה אפשר לחבב בקלות את רוב השחקנים של הנבחרת הזאת, למרות שכמעט כל אחד מהם אחז במוצא אתני שלו. היה שם שחקן באסקי, היה שם גם שחקן מאיי האוקיינוס השקט, אבל הם אהבו אחד את השני וכולם אהבו אותם. הסלוגן של הנבחרת באותם ימים היה: "שחור, לבן, ערבי". נבחרת צרפת הפכה את העם הצרפתי לשמח ומאוחד יותר באותה תקופה.

אבל האוהדים החדשים של נבחרת צרפת גילו מהר מאד שאי אפשר כל פעם לזכות במונדיאל או אליפות אירופה. ואז הגיבורים של 1998 הוחלפו על-ידי בני אדם מרשימים קצת פחות. אלברכט סונטאג, סוציולג באוניברסיטה הגבוהה למדעים באנז'ה, אמר: "ב-1998 היו לנו שחקנים שמסוגלים להגיד דברים אינטליגנטיים. ליזארזו, לורן בלאן, אפילו עמנואל פטי. עכשיו יש לנו את קארים בנזמה וניקולס אנלקה. לא בדיוק אותו סטייל".

התמונה המייצגת של צרפת הנוכחית היא כזאת: חבורת שחקנים מולטי-מיליונרים-לא-בוגרים-במיוחד עולים לאוטובוס הנבחרת, מתעלמים בהפגנתיות מאוהדים שחיכו להם שעות, כשמוזיקת ראפ מתנגנת מהאוזניות הענקיות שלהם. חוסר הקשר של השחקנים הנוכחיים לנבחרת בא יפה לידי ביטוי במשהו שאמר בנזמה, לאחר שנכנס כמחליף בדקה מאוחרת במשחק המכריע מול רומניה בבית המוקדמות של המונדיאל: "לא בדיוק רציתי לשחק, וגם לא ממש התחשק לי לתת מעצמי הכל".

התמונה המפורסמת מהנבחרת של 1998 היא של השחקנים לפני משחקים, שרים מחובקים בחגורה אנושית את ה"מרסייז". רוב השחקנים של הנבחרת הנוכחית אפילו לא יודעים בעל-פה את מילות ההמנון הלאומי של צרפת. מלבד פרנק ריברי השמח, אף אחד משחקני נבחרת צרפת הנוכחית לא יודע איך לתקשר כמו שצריך עם הציבור. וריברי פצוע כרגע.

מאמן טוב? עדיף PR

גם דומנאק לא בדיוק עוזר לחבר בין הנבחרת לעם שלה. "אם אתם לא אוהבים אותנו, אל תצפו במשחקים", הוא המליץ לחובבי הכדורגל בצרפת בראיון למגזין "סו פוט". דומנאק הוא אדם אינטליגנטי, אבל זה לא עוזר לו בדעת הקהל. שחקן התיאטרון הכושל לשעבר, שכיום נשוי למנחת טלוויזיה, מצליח להרגיז פעם אחר פעם את הצרפתים עם ההתבטאויות האירוניות שלו. כשבלם נבחרת אירלנד, ריצ'ארד דאן, אמר בשבוע שעבר ש"לצרפת יש שחקנים ברמה עולמית ומאמן שנראה כאילו הוא מנסה להרוס אותם", הוא דיבר מתוך גרונה של אומה צרפתית שלמה.

דומנאק לקח חבורת כדורגלנים מדהימה והפך אותה באכזריות לקבוצת כדורגל משעממת. הוא כל הזמן משנה את טקטיקת המשחק שלו, אבל יש בכל זאת רוטינה אחת שהוא מקפיד עליה: ארבעה שחקנים, כביכול יצירתיים, מקדימה. מאחוריהם שבעה שחקנים חסרי כל יכולת יצירתית.

ולמרות כל הדברים האלו, גם לאחר שנבחרת צרפת נכשלה ביורו 2008, התאחדות הכדורגל הצרפתית לא פיטרה את דומנאק. במקום זה היא החליטה לשכור את שירותיה של סוכנות יחסי ציבור, מתוך מטרה להגביר את הפופולאריות של הנבחרת.

ההסברים שהוזכרו עד כה לאנטיפטיות של הצרפתים כלפי הנבחרת שלהם נשמעים הגיוניים. אבל לפעמים גם דברים אחרים משחקים תפקיד בנושא הזה. גזענות, לדוגמא. רוב שחקני הנבחרת הצרפתית כיום הם שחורים. "שחורים, שחורים, שחורים", לא היטיב להגדיר זאת ה"פילוסוף" אלן פינקילקראוט. באופן עצוב, "פינקי" כנראה מדבר בשמם של רבים. האמת היא שאפילו בשיא הפופולאריות של הנבחרת, אי שם בשנת 2000, 36% מהנשאלים בסקר הגזענות השנתי-מרכזי של צרפת טענו כי לנבחרת יש "יותר מדי שחקנים ממוצא זר".

חלק מאיתנו, הפריזאים, עדיין מגיעים מדי פעם לסטאד דה פראנס בערבים קפואים כדי לצפות ב"כחולים". ברוב המקרים, הכרטיסים מוצעים בהנחה משמעותית: חלקם נמכר עבור 10 אירו בלבד. אבל אפילו בסטנדרטים של פריז, מדובר בקהל נרגן ואנטיפט. בחודש שעבר, מבין ההמונים שהגיעו למשחק בין צרפת לאוסטריה, סוף סוף זיהיתי קבוצת אנשים שמחה עם פנים צבועות בצבעי הטריקולור. התברר שזו היתה חבורת בחורות אמריקניות שהגיעו לכאן במסגרת מבצע חילופי סטודנטים.