ברק לא מחליט, ריבלין לא מבין

הדבר הזה שקרוי "חוץ לארץ" משגע את רוב הישראלים, והמחלה הזאת שכיחה מאד גם אצל הפוליטיקאים. יש לתופעה זו הסברים פסיכולוגיים לרוב, רובם מייחסים אותה לתחושת המצור שלנו.

מכל מקום, ישראלים מוכנים להיכנס לחובות כדי להשתתף בחגיגה הזאת. מה שמבדיל את הפוליטיקאים מהאזרחים זה שהם, הפוליטיקאים, יכולים ביתר קלות לעשות את אותו הדבר בחינם. במיוחד עבור הישראלים שלרשותם עומדים עשרות ארגונים יהודיים בארץ ובעולם, המספקים סיבוב הרצאות וטיול חינם, כמובן. וזאת בנוסף לקופה הממשלתית-ציבורית.

למה ברק צריך שלינדשטראוס יחליט בשבילו?

כך נולדות שחיתויות, קטנות וגדולות, שברובן אינן פליליות, אבל הן בהחלט בתחום המוסר הציבורי. על סדר היום הציבורי העכשווי יש שני מקרים כאלה, האחד של שר הביטחון אהוד ברק, והשני קשור ליו"ר הכנסת רובי ריבלין.

במקרה של ברק מדובר בהוצאת הענק על סוויטה עבורו בתקופת הסלון האווירי בפריז (20 אלף שקל ללילה!!). מבקר המדינה מתח ביקורת קשה על הוצאה זו. ברק אמר לאחרונה כי הוא מקבל את הדו"ח וכי הוא אחראי ל"תקלה" - והוסיף: "אם יוחלט להטיל חיוב אישי, אשא בזה ללא היסוס".

יפה? לא כל-כך. כשאדם אומר שהוא אחראי, זה צריך להיות מחייב. יש מקומות בהם אדם שמודה באחריות למחדל מוסיף לכך הודעת התפטרות. אצלנו זה לא מקובל. אבל בכל זאת, מה שווה אחריות מילולית אם אין בצידה גם אחריות של מעשה? כמו, באמת, החזרת הכסף.

אבל ברק אומר שיעשה זאת רק "אם יוחלט". למה הוא צריך לחכות להחלטה, כאשר הוא עצמו מודה כי היתה "תקלה" וכי הוא אחראי לה? הוא זקוק למיכה לינדנשטראוס שיחליט בשבילו? ברק רגיל לקבל החלטות מאד קשות, למה כל-כך קשה לו להחליט כאשר מדובר בכסף?

למה ריבלין לא יכול להבין לבד?

אצל רובי ריבלין הרקע הוא שונה. מדובר בנסיעות לחו"ל בתקופת כהונתו הקודמת כיו"ר הכנסת. הבעיה היא שהכנסת שילמה גם עבור אשתו שהצטרפה אליו. הדבר פורסם בחדשות ערוץ 2.

ריבלין הגיש אתמול (ג') תביעת דיבה בטענה כי הכל נעשה בהתאם לנהלים ולחוקים ולתקנות וכל הגא'ז הזה; וכי לא היתה-חוות דעת נגדית של היועץ המשפטי של הכנסת, כפי שטען ערוץ 2.

אולי טענותיו של ריבלין נכונות במישור המשפטי, אבל נעזוב רגע את החוק. למה ריבלין סבור כי הכנסת צריכה לשלם את ההוצאות של אשתו? האם ריבלין, אדם ישר ביסודו, מאמין כי כל מה שאינו אסור באופן חוקי מותר מהבחינה המוסרית-ציבורית?

קשה לראות משהו שיחסום את בולמוס הנסיעות של הפוליטיקאים, נראה כי מדובר בתשוקה שאינה ברת-כיבוש. אולי רק חוק יכול לעשות לזה סוף. הבעיה היא שהמחוקקים הם גם הנוסעים, וזו בעיה שבאמת קשה למצוא לה פיתרון.