מכונה משומנת ומשעממת

היא מגיבורות תרבות הילדים האנגלית הכי אימתניות בעשור הזה, חברת להקת הבנות האולטרה מצליחה "גירלז אלאוד". הן נולדו בתוכנית ריאליטי בריטית, ואחרי שבע שנים וחמישה אלבומים הביאו שם ארבעה שירים למקומות הראשונים במצעדים ועוד 15 לעשיריית הצמרת.

כעת החליטו חמש הבנות וצוותן לקחת שנת פסק זמן לפרויקטים אישיים, אותה חונך אלבום הסולו הראשון של צ'ריל קול. בין שלל הכותבים והמפיקים כאן נמצאים אנשי כנופיית קסנומניה, מפעל הפופ הכי משגשג באנגליה מאז ימי סטוק אייטיקן וווטרמן בשנות ה-80, שמטפלים גם בלהקת-האם של קול, וגם וויל.איי.אם, איש הבלאק אייד פיז, שבעבר התארחה באלבום שלו.

וויל.איי.אם, כמו שהראה האלבום האחרון של הפיז, מעמיק מאוד את יחסיו עם הדאנס האירופאי, ובדרכו שלו מכליא בינו לבין ההיפ-הופ האמריקני. הוא לא עושה את זה עם דמיון וסטייל ועומק כמו קאניה ווסט, לדוגמה, אבל הוא כן הופך לאחד ממפיקי הלהיטים הגדולים של הזמן הזה. לכן נדמה שמקומו פה מתבקש וטבעי.

שפע של כריזמה ונוכחות

מאז הפכה לסופרסטארית ב"גירלז אלאוד", צ'ריל היתה גם לשופטת בתחרות הטלוויזיה האנגלית ה"אקס פאקטור", לאייקון אופנה בריטית, ולאשתו של כדורגלן קבוצת צ'לסי ונבחרת אנגליה, אשלי קול.

גברת קול שרה, דגמנה, שיחקה ורקדה כבר מילדות. וגם אם אין לה קול יוצא דופן, יש לה בשפע כריזמה ונוכחות, גם קולית, מהסוג שממקם אותה אצל הילדים איפשהו באמצע בין המופקרות החוגגת את עצמה של בריטני ספירז, לפופ אמצע הדרך הייצוגי והחינוכי של בת ארצה ליאונה לואיס.

הבעיה הגדולה ב"שלוש מילים" נעוצה, באופן אירוני, במעלה הכי גדולה שלו. מרוב שהפכה למכונת פופ משומנת, הגברת קול מציגה שירים שמתפקעים ממיומנות, מופקים לעילא, חלקם אפילו בטוב טעם. אבל מרוב מהוקצעות גם אין פה ולו הבלחה רגעית אחת של הומור, סקרנות, עזוז או להט. זה פופ עאלק-סקסי שנשמע כמו 4,347 להיטים אחרים, מה שהופך אותו ממושך, כלומר מלכאורה מיוחד, להמוני וסתמי, נדוש ובלתי נחשק בעליל.

חוץ מ-Make me cry, שמתנהג כרצועה שעשויה להפוך למיני-קלאסיקת אר'נ'בי מודרנית וסקסית באמת, קשה להניח את האצבע על מעלות השירים האחרים או על מגרעותיהם. הם כמעט מאופסים-מתוכננים ומתוכנתים מדי, מטושטשי זהות. עשרה שירים כמעט אנונימיים, שמשרתים את מכונת השיווק של אחת הדמויות הנשיות הכי אהודות בפופ העכשווי. *