המערב הפרוע של הכדורגל האירופי

את משחק הבית של באיירן מינכן בצ'מפיונס ליג מול בורדו ראה עו"ד אפרים ברק מבוקס ה-VIP, שהקבוצה מבוואריה שומרת לאורחים המכובדים שלה. מוקף באשתו של קארל היינץ רומיניגה ופיגורות אחרות, ראה ברק את בורדו משחילה שניים לבאיירן ומול עיניהם הכלות של המארחים הגרמניים שלו הלך השלב הבא בצ'מפיונס ליג והתרחק משמעותית.

ברק נחשב היום לאחד ממשפטני הספורט הבכירים בעולם. הוא נמנה על צוות השופטים של ה-CAS - בית הדין העליון לענייני ספורט מטעמם של ארגוני הספורט החשובים בעולם: פיפ"א, אופ"א והוועד האולימפי. ברק הוזמן למינכן על ידי רומיניגה וראשי באיירן האחרים לסיעור מוחות. מתחת לפני השטח סוערות הרוחות באירופה. שוק ההעברות ביבשת איבד מזמן כל רסן כשהפרות חוזים הדדיות מצד שחקנים וקבוצות הפכו לדבר שבשגרה. לכאורה, להפרות האלה לא היה מקום, כי פיפ"א הגדירה תקנות ברורות לגבי העברות שחקנים. אבל חוסר אחידות ביישום התקנות ובפסיקות הגופים השיפוטיים של פיפ"א ואופ"א עצמן, הכניסו את תחום ההעברות למערב פרוע.

ברקע מוצאות עצמן לא פעם תקנות אופ"א מתנגשות עם המשפט האירופי, ובתי המשפט של האיחוד האירופי הפכו במספר הזדמנויות החלטות של אופ"א או בתי הדין שלה. הקבוצות והשחקנים למדו שבמקרים בהם לא תאמו החלטות המוסדות השיפוטיים של פיפ"א את רצונם, בתי המשפט של האיחוד האירופי - שם לפוליטיקה ולדיפלומטיה יש משקל כבד - קשובים אליהם הרבה יותר. כבר מזמן שהאיחוד האירופי הכניס את הכדורגל לשיגעון.

רומיניגה הוא גם נשיא ה-ECA, ארגון המורכב מ-144 מועדונים באירופה, ונציגים מהארגון נכחו במינכן ונטלו חלק בפגישה עם ברק. הקבוצות הגדולות באירופה מוטרדות מיכולתן לשמור ברשותן שחקנים על-פי החוזים שנחתמו איתם, ואילו ארגון השחקנים האירופי מגדיר את המצב הקיים כחזרה לימי טרום חוק בוסמן.

גן עדן למפרי הסכמים

כל הצדדים מחכים עכשיו לפסיקת בית המשפט הפדרלי השווייצרי בערעור שהגיש אדריאן מוטו על פסיקת ה-CAS בעניינו. החלוץ הרומני היה שחקנה של צ'לסי שנתפס משתמש בקוקאין, והורחק מהקבוצה בנימוק של הפרת חוזה. צ'לסי שילמה על מוטו 13 מיליון ליש"ט, והקבוצה תבעה מהשחקן פיצויים. גם בית הדין של ההתאחדות האנגלית קבע שמוטו הפר הסכם, והצדדים ביקשו את פיפ"א להחליט מה יהיה גובה הפיצוי שיידרש השחקן לשלם. פיפ"א החליטה שלא להחליט ובצ'לסי החליטו לערער ל-CAS. הרכב בראשות ברק פסק לצ'לסי 17 מיליון אירו. מוטו ערער לבית המשפט הפדרלי השווייצרי על עצם ההרשעה וגובה הפיצוי במהלך עוקף מוסדות פיפ"א.

תקנות ההעברה של פיפ"א משנת 2001 מתירות שתי תקופות מעבר במהלך העונה (חלון ההעברות הקייצי וחלון ההעברות של ינואר), ונקבעה הוראה בדבר פיצוי במקרה של הפרה. ברק אומר שבאותה תקופה נטו התקנות להיטיב יותר עם השחקנים במקרה של הפרת חוזה מצד המועדון, המצב השכיח יותר נכון לאותה תקופה. התוצאה היתה שלאט ובהדרגה החלה תופעה של שחקנים מפרי חוזה כשאת הפיצויים נשאו עליהן הקבוצות הרוכשות.

קו השבר המשמעותי היה לפני שנתיים. אנדי וובסטר היה שחקנה של הארטס הסקוטית ונקנה על-ידי וויגאן מהפרמיירליג במהלך תקופת החוזה שלו. כשהיה נתון תחת חוזה, קיבלה הארטס הצעות נדיבות לרכוש אותו, ודחתה אותן. אבל בעצת סוכנו עזב וובסטר את הארטס ביוזמתו. הארטס תבעה את וובסטר ובית הדין של פיפ"א קבע אמנם שעל וובסטר לשלם 650 אלף ליש"ט פיצויים, אבל התיר למעשה את הפרת החוזה בכך שקבע ששחקנים עד גיל 28 יוכלו לפדות את חוזיהם בתום השנה השלישית של חוזה בן ארבע שנים ולעבור קבוצה באופן חופשי. שחקנים מבוגרים יותר יוכלו לעשות זאת אחרי שנתיים בלבד. וובסטר ערער ל-CAS, ושם הופחת גובה הפיצוי שנדרש לשלם ל-180 אלף ליש"ט, שממילא מומנו על ידי וויגאן.

פסק הדין הזה הכה בתדהמה את הקבוצות. המועדונים מצאו את עצמם בפני דילמה: הם סגרו עם שחקנים חוזים של עשרות מיליוני יורו, אבל בלי יכולת ממשית להבטיח את מימושם. ברק מגדיר את התקופה הזאת כ"גן עדן למפרי הסכמים".

העניינים התחילו להתהפך בעקבות פסק הדין של ה-CAS בתביעה שהגישה שחטאר דונייצק נגד שחקנה מטוזלם שעבר לסרגוסה ונגד המועדון הספרדי עצמו. על-פי הפסיקה חויבה סרגוסה לשלם פיצויים בגובה 13 מיליון אירו, סכום כבד שהופך את הפרת החוזה לבלתי כדאית. המקרה הנוסף היה זה של מוטו שחויב אישית לפצות את צ'לסי. "המטוטלת עברה לצד השני. אפשר אמנם להפר חוזה ולעבור קבוצה, אבל התשלום העצום של פיצויים מעקר את האפשרות הזאת", אומר ברק.

ברק אומר שלא יופתע אם מתישהו יגיע סכסוך בין שחקן לקבוצה להכרעת בית הדין העליון של האיחוד לענייני זכויות אדם.

הרבה יותר מבוסמן

חוקי האיחוד האירופי עשו שמות בכדורגל והמעורבות וההשפעה העצומה (הישירה והעקיפה) של הארגון בנעשה בכדורגל כבר מזמן שינתה סדרי עולם. חוק בוסמן הוא בלי ספק המהלך המשפיע ביותר על מפת הכדורגל העולמי והוא נחקק בבית דין של האיחוד האירופי, ולא באחד מבתי הדין של פיפ"א. אבל הסיפור לא נגמר בבוסמן.

כל מדינה רשאית לקבוע בעצמה את מכסת הזרים המותרת בארצה. לפני כשבע שנים הגיעה תביעה של שחקן רוסי בשם סימוטנקב, ששיחק בליגה השנייה בספרד, לבית הדין לזכויות אדם של האיחוד האירופי בטענה שנמנע ממנו לעבור לקבוצה אחרת בספרד רק מפני שמכסת הזרים באותה קבוצה כבר היתה מלאה. סימטונקב טען לאפליה ביחס לכל שחקן ספרדי אחר, בטענה שהוא נהנה מרישיון עבודה בתוקף. בית הדין של האיחוד קיבל את תביעתו והיא הפכה לתקדים שתופס עד היום במדינות האיחוד.

לפני כשלוש שנים נחתם בין האיחוד האירופי לכ-40 מדינות ממרכז אמריקה ואפריקה "הסכם קוטנו". מדובר היה בהסכם פוליטי שבא ליצור תמיכה של אירופה במדינות אמריקה ואפריקה בתחומי התרבות והתעסוקה. לפי ההסכם, כל אזרח מאחת ממדינות ההסכם העובד תחת רישיון עבודה באירופה, חלות עליו זכויות עובד מקומי. ההסכם חל גם על הכדורגל באירופה והשלכותיו היו עצומות. התוצאה היתה ששחקן מגאנה או מגיניאה המשוונית שמשחק באירופה תחת היתר, ורוצה לעבור לכל קבוצה באירופה, לא ייחשב כזר.

בתוך המציאות הגלובאלית הזאת, מנסה לאחרונה פיפ"א להעביר תקנה לפיה כל מועדון יחויב להחזיק בסגל שלו לפחות שישה שחקנים מתוצרת המועדון ועוד לפחות חמישה אחרים ילידי המדינה. המהלך הזה מגיע בניסיון להתגבר על הטענות בדבר התפוגגות הכדורגל "המדינתי" והתרחקות הזיקה של המועדונים מהקהילה בתוכה הם פועלים.

המציאות הקיימת משרתת בסופו של דבר את הקבוצות הגדולות והכסף העצום שברשותן ומגבירה את הפערים בין הקבוצות החזקות לחלשות עד כדי אובדן תחרות שתסכן משמעותית את העניין בענף בעתיד. אופ"א ונשיאה מישל פלאטיני מוטרדים מאוד מהמציאות הקיימת ומבינים ששוק ההעברות איבד מזמן שליטה, ומנסים למצוא דרכים לרסן אותו. אוהדי הכדורגל בוודאי ישמחו אם החלטה כזו תעבור. הקבוצות הגדולות והשחקנים סביר שפחות. מעניין איך תשרוד החלטה כזאת - אם תתקבל בסופו של דבר - את בתי המשפט של האיחוד האירופי.