הנקראות ביותר

הפרסונה של ברגמן

הקרנת הבכורה של הסרט הדוקומנטרי "האי של ברגמן", על שנות חייו האחרונות של הבמאי השוודי הדגול אינגמר ברגמן, תתקיים השבוע כחלק מאירוע לזכר שנתיים למותו של הבמאי. למרות שאלות חשובות שלא נשאלות ולא מעט שאלות שנותרות פתוחות, הסרט מהווה מזכרת יפה מהבמאי ומפועלו

אי השקט הוא לא החוסר. הוא המקום שבו אינגמר ברגמן חי ברוגע, לבד, בשלוש השנים האחרונות לחייו. מארי ניררוד, במאית הסרט הדוקומנטרי "האי של ברגמן", הנציחה את התקופה: שנת 2004, ברגמן בן ה-86 השתקע סופית בביתו שבאי פורה, בדרום מזרח שוודיה.

בשנה זו התסריטאי, המחזאי והבמאי השוודי הדגול סיים סופית את עבודתו בתיאטרון, נעל את דירתו בשטוקהולם ועבר סופית לאי, שאותו גילה לראשונה ב-1960, לצורך צילומי "מבעד לזכוכית אפלה". בסרט הוא מספר כי כבר אז חש כי מצא בו בית. ב-1965 החליט שיחייה באי עד סוף ימיו.

בהמשך צילם בו בין היתר את את "פרסונה" (1966), תמונות מחיי נישואין (1973) ו"פאני ואלכסנדר" (1982). האי, כטבעם של איים, פסטורלי. הצילומים של ניררוד, בסתיו ובחורף, יפים. האי מונצח במצלמת 35 מ"מ, שהרי לא ייתכן לצלם סרט על ברגמן בלי להשתמש במצלמת 35 מ"מ.

ביתו של ברגמן מוקף עצים ובעלי חיים. מדי יום הוא משקיף מחלון הסלון על שפת הים, בחורף הוא צופה בשלג הצונח על הקרקע. הוא מאזין לשקט, ולתקתוקי שעון המטוטלת הצמוד לקיר בסלון. ברגמן מסביר כי הוא אוהב את צליל התקתוק, ושעונים בכלל - לא בכדי שעונים מופיעים ברבים מסרטיו.

אפשר להסביר זאת גם אחרת: אלמנט הזמן, הזמן שמוקצב לאדם לחיות. דבר אשר העסיק את הבמאי המנוח עד יום מותו - היום בו מחוגי הזמן יחדלו ללכת. יחסו אל אלוהים ואל המוות, היו מוטיבים קבועים בסרטיו, ולדבריו העסיקוהו בכל יום בחייו.

הסצנה המפורסמת ביותר שלו, שבה גיבור הסרט משחק שחמט עם המוות (בסרט "החותם השביעי", 1957) נולדה מתוך תמונה ששלף מהזיכרון: בכנסייה שאליה הלך עם אביו, שהיה כומר, הוא ראה ציור ובו מלאך המוות משחק שח עם בן אנוש. "הסרט עוסק בעיקר בפחד שפוי מהמוות", ברגמן אומר, ומודה כי מהפחד הזה נפטר רק בסוף ימיו.

בחלק אחר של הסרט הוא מפרט את פחדיו ואומר שהוא פוחד מהכול. מבעלי חיים: מכלבים ועד ציפורים, אשר עלולות לחדור אל ביתו. ולמרות זאת, בחר לחיות מוקף בעלי חיים. מאידך, הוא מרוחק מסביבת אנשים, וברגמן אומר שהוא פוחד מבני אדם, ובעיקר מלהימצא בתוך המון, מוקף קהל גדול. "אני אדם חרד", הוא מסכם.

נמנעת משאלות קשות

אפשר ללמוד הרבה על ברגמן מהסרט "האי של ברגמן". האחרון מיטיב לסכם את מאורעות חייו וסרטיו בצלילות ובכנות. כהרגלו בעבר, הוא חוזר על כך שהרבה מהסרטים מבוססים על חייו האישיים. הוא מפרט: חוויות ילדות, זיכרונות ילדות, יחסיו האמביוולנטיים עם אמו, הקשר עם אביו, עם סבתו, עם ילדיו ועם נשותיו.

הוא גם מודה באכזריות שלו כלפי הנשים בחייו - ברגמן נישא חמש פעמים, מהיחסים עמן נולדו לו תשעה ילדים, וקיים מערכות יחסים עם נשים רבות, יפות ו"מבריקות בשכלן" - כפי שהוא מתאר. ביניהן ביבי אנדרסון וליב אולמן, כוכבות אחדים מסרטיו. ב-1996 נפטרה אשתו, אינגריד (לא אינגריד ברגמן השחקנית, מ"ש), שלה היה נשוי 26 שנים. ברגמן משתף בגעגועיו, ובמחשבה שרוחה של אינגריד מרחפת מעל האי.

אינגמר ברגמן / צלם יחצ

"אני אדם חרד". ברגמן מתוך הסרט "האי של ברגמן"

במהלך הקריירה שלו כתב וביים יותר מ-40 סרטים. בעבר, וגם בסרט, הודה ברגמן כי הקריירה שלו כמחזאי וכבמאי בתיאטרון חשובה בעיניו יותר מעבודתו בקולנוע ובטלוויזיה. מה הביא את אחד הבמאים החשובים, המעצבים והמשפיעים של עולם הקולנוע לומר אמירה כזו? לא ברור. שאלה זו, כמו שאלות מתבקשות אחרות, לא נשאלה. ניררוד, אשר נשבתה ככל הנראה בשקט המהדהד, הסתפקה בשאלות בנאליות ("איך אתה עובד על תסריט?", "מה סדר היום שלך?) ובמונולוגים הארוכים של ברגמן, ושכחה לשאול שאלות חשובות.

למשל, מי נוהג לבקר אותו? מתי לאחרונה ראה את בני משפחתו וחבריו?

מי מילדיו ומנכדיו מגיע לבקרו על האי, ואם כן, באיזו תדירות? האם אי פעם התנצל בפני הנשים שאליהן "התאכזר" כדבריו? ולמי הוא מייעד את חלקתו באי ואת רכושו? כיצד הוא מעוניין שזכרו יונצח? מה מצב בריאותו? ומה משמעות חתימת ידו, לצדה הקפיד לשרבט איור של שטן?

ניררוד תתארח בארץ במהלך השבוע הקרוב, במסגרת אירועי השנתיים למותו של ברגמן, שבו משתפים פעולה תיאטרון הבימה, החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב וסינמטק תל-אביב, שיקרין רטרוספקטיבה של סרטיו וכן את "האי של ברגמן" בהקרנת בכורה. אפשר יהיה לשאול אותה את השאלות הכה מתבקשות, ובעיקר: מדוע לא שאלה אותן את ברגמן? *

תמונות קשות

במחזה "תמונות מחיי נישואין" של ברגמן שיעלה השבוע, מצליח הבמאי והשחקן רמי הויברגר להנגיש את ברגמן לקהל שוחרי התיאטרון בארץ

אינגמר ברגמן אמנם זכה להכרה בינלאומית בזכות סרטי הקולנוע שביים, אך פעילותו בתחום התיאטרון כמחזאי וכבמאי הייתה בולטת לא פחות. הוא עצמו אמר בשעתו בראיון: "אם הקולנוע הוא הפילגש המלהיבה שלי, התיאטרון הוא אשתי הנאמנה".

לא פעם זגזג בין אהבותיו הגדולות, ועיבד בהצלחה מחזות פרי עטו למסך הגדול, ראה "תמונות מחיי נישואין" ו"סונטת סתיו". באופן אירוני, מדובר בשתי דוגמאות בודדות למחזות מאת ברגמן שהועלו בשנים האחרונות גם על במת התיאטרון הישראלי בתרגום עברי, שניהם בתיאטרון הלאומי הבימה בעידודו של הבמאי-מנהל אמנותי אילן רונן, המגדיר את עצמו כחובב ברגמן מושבע.

תמונות מחיי נישואין, אינגמר ברגמן, רמי הויברגר, ליליאן ברטו / צלם יחצ

פיצח את הנוסחה. רמי הויברגר עם ליליאן ברטו ב"תמונות מחיי נישואין"

"רציתי להעלות בארץ את 'תמונות מחיי נישואין' עוד בשנים שבהן עבדתי בתיאטרון החאן", נזכר רונן, "אבל היו אז מגבלות זכויות יוצרים, שבהן נתקלנו שוב ב-91', אז הועלה המחזה בארץ לראשונה בתיאטרון הקאמרי עם עודד תאומי וסנדרה שדה. על-פי הסכם עם ברגמן, שחקנית גרמניה בשם ריטה רוסק החזיקה אז בזכות הבלעדית לביים את המחזה, והבאנו אותה לארץ לעבוד על הגרסה הזו שלצערי לא זכתה להצלחה גדולה.

זאת בניגוד לגרסה העכשווית בתיאטרון הבימה, שאותה ביים ובה משחק רמי הויברגר לצד ליליאן ברטו. גרסה שעלתה סמוך למותו של ברגמן, כלומר רצה כבר שנתיים והגענו איתה בימים אלה להצגות ה-200".

ברגמן בלי הפסקה

הרומן של ברגמן הצעיר עם עולם התיאטרון החל עוד כשהיה סטודנט באוניברסיטת סטוקהולם ופעיל נלהב בחוג לתיאטרון של הפקולטה. עבודתו הראשונה, אחרי שסיים את לימודיו, הייתה כעוזר במאי בתיאטרון מקומי בעיר. בגיל 26 הפך למנהל האמנותי הצעיר בהיסטוריה של התיאטרון השוודי, כאשר מונה למשרה זו בתיאטרון העירוני של הלסינבורג ועבד בה שלוש שנים.

עבודתו הבאה הייתה כמנהל אמנותי בתיאטרון העירוני של מלמה, שם עבד שבע שנים. במהלך תקופה זו החל לגבש סביבו קבוצה קבועה של שחקנים צעירים, שהעריצו אותו והפכו משתתפים קבועים ברוב הפרויקטים שאותם יצר מאוחר יותר (הבולט בהם היה מקס פון סידוב).

המשרה הרמה ביותר שבה אחז ברגמן, בשנים שבהן עסק בלעדית בתיאטרון למחייתו, היא המנהל האמנותי בתיאטרון הדרמטי המלכותי של סטוקהולם בין השנים 63' ל-66'. הוא שב לפעילות בתיאטרון בשנות ה-70', אחרי שנטש את שוודיה לכמה שנים בעקבות מחלוקת עם שלטונות המס.

בין השנים 77' ל-84' ניהל את תיאטרון "רזידנס" במינכן. עבודתו האחרונה כבמאי תיאטרון הייתה בשנת 2002, אז ביים את המחזה "The Wild Duck" מאת איבסן לתיאטרון הדרמטי המלכותי.

עדיין, מחזותיו של ברגמן אינם נחשבים לסחורה מבוקשת בתיאטראות הרפרטוארים בארץ. לא קשה לנחש שגם מקרי "סונטת סתיו" ו"תמונות מחיי נישואין" לא היו שונים, לולא נתמכו במקדם ההגנה של זכר הגרסאות הקולנועיות המצליחות שנחשבו שיאי יצירתו כקולנוען. זאת למרות שברגמן כמחזאי עוסק, פחות או יותר, באותם החומרים.

הנגיש את הטקסט

"ברגמן מעולם לא נחשב יוצר קל לעיכול, ואולי זו הסיבה שהתיאטרון בארץ מתקשה לפעמים להתמודד איתו", מודה רונן. "אבל העובדה היא שכאשר רמי הויברגר עבד על 'תמונות מחיי נישואין' זה הצליח. רמי מצא דרך לקלף מהטקסט המקורי שכבות שהפכו את הסיפור לנגיש יותר".

לציון שנתיים למותו של ברגמן יקיים הבימה החל מהשבוע, בשיתוף עם שגרירות שוודיה בישראל והפקולטה לאמנויות באוניברסיטת ת"א, מרתון אירועים לציון פועלו. תוכנית המופעים תכלול בין השאר שתי הצגות חגיגיות של "תמונות מחיי נישואין" במועדון צוותא בת"א (ב-23 וב-24 בחודש), יום הרצאות באולם גולדי הון בסינמטק ת"א ב-27 בחודש החל מ-10:00 בבוקר, שיכלול גם מפגש עם השחקנית השוודית אלין קלינגה שעבדה לצד ברגמן הן במחזות והן בסרטים שביים, ומרתון מיטב סרטיו בסינמטק ת"א.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות