השר מרידור יועמד לדין משמעתי בשל הסכם שכר-הטרחה עם גאידמק

ועדת האתיקה של מחוז ת"א בלשכת עורכי הדין קבעה כי עוה"ד דן מרידור ואילן שביט עברו על חוק הלשכה, כשקבעו בהסכם קבלת בונוס במקרה שהאישום נגד גאידמק יבוטל בשימוע ■ מרידור: מדובר ב"נוהג לא נסתר"

סגן ראש הממשלה ומי שכיהן בעבר כשר המשפטים, עו"ד דן מרידור, ועו"ד אילן שביט, ראש משרד חיים צדוק, יועמדו לדין משמעתי בלשכת עורכי הדין בגין עריכת הסכם שכר-טרחה בלתי חוקי עם ארקדי גאידמק.

את ההחלטה קיבלה ועדת האתיקה של מחוז תל-אביב בלשכה ברוב של שני קולות בלבד, בתום דיון סוער שקיימה.

הדיון בוועדת האתיקה, בראשות עו"ד אפרים נוה, נערך אמש (ב') בעקבות תלונה שהגישה עמותת אומ"ץ.

החלטת הוועדה תועבר כעת לקובל המחוזי, עו"ד עמוס ויצמן, שיגבש כתב קובלנה ויגישו לבית הדין המשמעתי המחוזי, בנשיאות עו"ד ציון אמיר, שצפוי לעמוד בראש הרכב הדיינים.

יצוין כי לא ניתן לערער על ההחלטה או לעתור נגדה לערכאה שיפוטית, וכל שנותר בידי השניים הוא לבקש מוועדת האתיקה לקיים דיון נוסף בעניין, בתקווה שתשנה את עמדתה.

בטיוטת הסכם שכר-טרחה ששיגר עו"ד שביט לגאידמק סוכם כי שכר-טרחתו של מרידור יהיה 600 אלף דולר עבור "ההכנה והייצוג", אליהם יתווסף בונוס "צנוע" של 5 מיליון דולר "במקרה של הצלחה", כשהכוונה לסגירת התיק בעקבות השימוע.

ועדת האתיקה קבעה כי בכך עברו שביט ומרידור על סעיף 84(א) לחוק לשכת עורכי הדין, הקובע כי "לא יתנה ולא יקבל עורך דין בעד שירותו במשפט פלילי שכר-טרחה התלוי בתוצאות המשפט". הוועדה העדיפה את הפרשנות לפיה גם הליך השימוע הוא חלק מ"משפט פלילי".

דימוי נקי

מרידור הועסק במשרד חיים צדוק כיועץ חיצוני ובתקופה מסוימת גם כשותף. הוא עסק בעיקר בפעילויות עסקיות מסחריות, אך ייעץ גם בעבירות צווארון לבן ובעבירות כלכליות. לתיק הלבנת ההון של גאידמק הוא נכנס ב-2006, אז צוות ההגנה של גאידמק כלל את עוה"ד רונאל פישר ובעז בן-צור, שלומי בן-אריה ורונן רוזנבלום (לשעבר חוקר ביאחב"ל), כאשר כל אחד פעל במישור אחר, מבלי שנקבעו גבולות גזרה מדויקים.

הצוות ביקש מגאידמק להוסיף דמות בעלת דימוי ציבורי נקי, והמליץ לו על מרידור שפרש מהפוליטיקה לפני כמספר שנים. גאידמק נחקר במקור בחשד לעבירה הקלה יותר של הלבנת הון (הפרת חובת הדיווח על תנועות כספים, על-ידי ביצוע פעולות המונעות חובת דיווח) בסך 50 מיליון דולר. בעקבות השימוע שנערך לו בוצעו השלמות חקירה וחיקורי דין בהולנד, שהולידו חשדות חמורים יותר של הלבנת כספים שמקורם בעבירת מקור (במקרה זה עבירות מירמה) וכן קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. בסעיפים אלה הוא אכן עומד היום לדין, בסופו של דבר.

בדצמבר 2008 פרש מרידור מהמשרד ומייצוגו של גאידמק בשל חזרתו לפוליטיקה והתמודדותו בפריימריז בליכוד. בהליכי השימוע החליפו עו"ד פרופ' דוד ליבאי, אותו ייעד גאידמק במקור לייצגו במשפט עצמו.

עו"ד צבי אגמון מסר בשמו של מרידור: "אני סבור כי אין בתלונה דבר, לא בפן המשפטי ולא בפן העובדתי. התלונה מיותרת, ואנו נפעל לשכנע בכך את חברי בית הדין המשמעתי בלשכה".

עו"ד אילן שביט מסר: "קיבלתי בתמיהה גדולה את ההחלטה. אין דופי בהתנהלותי ובהתנהלות דן מרידור. מדובר בתלונה משוללת בסיס עובדתי ומשפטי, כפי שיובהר בקרוב".

מרידור: מדובר ב"נוהג לא נסתר"

בהחלטתה להעמיד לדין משמעתי את השר דן מרידור ואת עו"ד אילן שביט בגין התניית שכר-טרחה בתוצאות שימוע, ועדת האתיקה - כך נראה - התרשמה מעמדת השופט בדימוס ד"ר גבריאל קלינג, שבספרו "אתיקה בעריכת דין" כתב: "נראה כי האיסור אינו משתרע על המשפט הפלילי גופו בלבד". טיעון נוסף שעלה בוועדה הוא שלעיתים קרובות נחתמים הסדרי טיעון בשעת השימוע, ולכן ההפרדה כאילו מדובר בהליך מינהלי ולא פלילי היא מלאכותית.

מרידור, שיוצג בוועדה על-ידי עו"ד צבי אגמון, טען כי שימוע הוא הליך מינהלי חוץ-שיפוטי, הנערך בפני רשות מינהלית - בעוד המשפט הפלילי נפתח בהקראת כתב האישום, והוא נערך בפני שופט.

עוד הוא טען כי תוספת בונוס על הצלחה בשימוע היא נוהג לא נסתר ה"מקובל שנים רבות מתוך הבנה שהוא כשר וחוקי".

אגמון הוסיף כי תכלית איסור ההתניה היא שלא להעמיד את עורך הדין בניגוד עניינים, שבו הוא חפץ בניהול משפט שיסתיים בזיכוי - בשעה שטובת לקוחו עשויה להצדיק חתימה על הסדר טיעון. תכלית זו, טען, אינה מתקיים בשלב השימוע, שם האינטרס הוא להביא לסגירת התיק.

מרידור טען גם כי התלונה נגדו נוגעת לטיוטת הסכם שכר-טרחה שניסח עו"ד שביט, ו"היה רק בגדר יריית פתיחה למשא-ומתן, ולא השתכלל ולא הביא לשום הסכם, בו שכר-הטרחה מותלה בתוצאות".

עו"ד שביט הגיש שתי חוות-דעת הקובעות כי אין מקום להעמידו לדין. הראשונה היתה של ד"ר לימור זר-גוטמן, מומחית לאתיקה, שלאחר פרסום הסכם שכר-הטרחה אמרה בראיון כי "אין מחלוקת כי הליך השימוע נחשב חלק מההליך הפלילי ולא לדוגמה הליך מינהלי", ולכן מדובר לכאורה בעבירה אתית.

אלא שבחוות-דעתה הרשמית היא הציגה עמדה אחרת: "אם תחולת כלל משמעתי אינה ברורה, והעניין מעולם לא הוכרע ולא נקבעו כללים בידי גוף מוסמך - אין מעמידין לדין משמעתי", כתבה. "במקרה כזה יש קודם לפרסם כלל ברור לעורכי הדין, ורק אז להעמיד לדין את מי שיפרו. כל דרך אחרת אינה חוקתית".

לדעתה, הגשת הקובלנה במקרה זה אינה נדרשת להגנה על הציבור או על תדמית המקצוע. בהמשך הסבירה את השינוי בעמדותיה בכך שראתה טעם לפגם בכך "שעל משהו שיש מחלוקת פרשנית לגביו הולכים ומעמידים לדין".

חוות-הדעת השנייה ניתנה על-ידי עו"ד ד"ר ליפא מאיר, ששימש כיו"ר בית הדין המשמעתי הארצי של הלשכה. לדבריו, כל מקורות הפרשנות מצביעים על תוצאה המייחדת את האיסור למשפט עצמו ולא להליכים שמחוץ לבית המשפט. כן טען לאי-התקיימות הרציונל של האיסור כשמדובר בשימוע, וכן לפגיעה בחופש העיסוק ובחופש החוזים.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988