צלילה חוזרת

הגיע הזמן להודות שאחד הדברים המפתים ביותר במה שזכה כאן כבר לכינוי "עסקת שליט" (מעבר כמובן לשמחה על בן אובד ששב הביתה בשלום), הוא הרווח המוסרי. גם מי שמתנגד לעסקה בתוקף, לא יכול שלא לחוש איך הלב מתמלא גאווה על כך שישראל מוכיחה שוב שהיא מוכנה להיאבק על כל חייל, על כך שנפש אחת בישראל שקולה כנגד עולם ומלואו, כשהמשלים המתחייב מהמשפט הזה הוא - בניגוד לאויבינו ששולחים את בניהם להתפוצץ בקרבנו, אנחנו עד כדי כך מוסריים עד שאנו מוכנים לעשות כמעט הכל כדי להשיב הביתה אחד משלנו. הלך הרוח הזה מזין, במידה רבה, את היכולת שלנו לקבל מבחינה מוסרית מבצעים כמו "עופרת יצוקה" שלפחות מבחינה מספרית של יחס נפגעים בשני הצדדים, דומים מאוד לעסקת שליט.

אולפן שישי (ערוץ 2), תוכנית האקטואליה המרכזית בסוף השבוע, עסקה בהרחבה בנושא שליט. בין היתר נראה שם הרמטכ"ל אשכנזי מדבר על הערך שבהחזרה הביתה של חייל שנשלח למשימה על ידי צה"ל. לראות ולהתמוגג.

אלא שממש אז, רגע לפני שאנחנו מזילים דמעה מרוב התרגשות על כמה שאנחנו מוסריים, הגיע עמנואל רוזן והרס את המסיבה, באחת הכתבות המטלטלות שנראו כאן לאחרונה במגזין חדשותי.

כמו רבים מהצופים, גם אני סברתי שפרשת הצלילות בקישון נמצאת כבר מאחורינו: הרי ועדת שמגר ישבה על המדוכה, נפסק מה שנפסק, וכל הסיפור העצוב הזה הסתיים בסוג של סוף טוב. אז זהו, שלא: מתברר שישנה חבורה קטנה (פחות משלושים חברים) של אנשי שייטת שצללו בקישון, חלו ברבות השנים בסוגים שונים של מחלות קשות, ואינם מוכרים על-ידי משרד הביטחון כמי שיש קשר בין שרותם הצבאי לבין מחלתם. למה? כיוון שבשעתו הוחלט למתוח קו שרירותי בשנת 1975 ולהכריז כי מי שצלל לפני השנה ההיא, אינו זכאי שמחלתו תוכר.

אין ספק שלעיתים בירוקרטיה הכרחית, יוצרת עיוותים, אבל כאן חשף רוזן עיוות קשה במיוחד: חיילים נאמנים, מהטובים ביותר שעליהם מתבססת המערכת, סובלים ממחלות שמקורן בריכוזים לא נורמליים של חומרים מסרטנים בגופם, לא בדיוק מהסוג שאפשר להיחשף אליו בסופרמרקט, ומשרד הביטחון עומד מולם כחומה בצורה ונמנע מלהכיר במחלתם כפועל יוצא של שירותם בצבאי.

הקונפליקט החשוב ביותר שהצליח רוזן להציג, היה של חיילים (ב מיל') ואזרחים נאמנים שנקרעים בין אהבתם למדינה בכלל ולמערכת הביטחון בפרט, לבין תחושתם שהמדינה שידעה להשליך אותם למי הקישון, נטשה אותם להתמודד עם התוצאות. לזכות רוזן ייאמר גם שלא התעצל והלך לשמוע את שמגר. גם כבוד השופט סבר שיש כאן משהו בלתי מובן.

אז חזר הדיון לאולפן, אבל אף אחד מהמתדיינים הנכבדים, אפילו לא יאיר לפיד, שיש לו בדרך כלל עין רגישה לנושאים שכאלה, לא ראה את הקשר הבעייתי בין כתבתו של עמנואל רוזן (והתגובות המקוממות של משרד ושר הביטחון) לנושא שליט. אותה מדינה, אותה חברה, אותו צבא שמוכנים לעשות הכל כדי להשיב חייל יחיד לביתו בשלום, מסוגלים להפנות עורף למי שחירפו נפשם על הגנתה, כשהם פוגשים אויב אכזר מכל מה שידעו בשדה הקרב.

כשישוב גלעד שליט לבני משפחתו, שימחו עבורם, שימחו על חיים שניצלו ועל איחוד המשפחות המשמח, אבל אל תתנו למראות המרגשים לבלבל אתכם: כפי שלמדנו מ"אולפן שישי", אין כאן דילמה מוסרית, בטח שלא עליונות מוסרית שכרוכה בתחושת "אחריות המפקד", אלא רק עוד קצת פוליטיקה.