"ויתרתי על חוזים שמנים כדי להישאר במקום שאני אוהב"

קיבוץ מזרע היה תמיד בירת היופי של עמק יזרעאל. הפצצות הכי יפות שגורמות לעיניים שלך לזלוג החוצה יצאו משם. איך שהיה נגמר החורף, היו מתרוצצים כל זכרי העמק מגילאי 16 ומעלה מסביב לגדר שהקיפה את מזרע ומשחרים לטרף כמו צבועים מזילים ריר.

אצל ברק פלג שום דבר מזה לא קרה. ילד מקיבוץ דתי, גם אם הוא בעמק, לא מרייר מחוץ לגדרות קיבוצים, בטח לא של כופרים שמגדלים חזיר. פלג פשוט טייל לו להנאתו בשדות, ויותר משהוא סימן לו את המזרעית, היא דגה אותו. וככה, היום, כמעט עשרים שנה מאוחר יותר, פלג והמזרעית שלו, שיבולת, חיים יחד בבית היפהפה שבנו לעצמם במושב ציפורי, מגדלים שני ילדים וחיים באושר ועושר (יחסי), בזמן שכל המשחרים לטרף חזרו בזנב בין הרגליים לחיות בעמק עם בני הזוג שלהם.

ברק פלג בן 37. אתה מסתכל על הכדורסל הישראלי בעשור וחצי האחרונים, סוקר את הפרצופים שעברו שם ודבר ראשון תאתר במאגר הביומטרי את קטש, שפר והנפלד. ואז אתה מעמיק את הרזולוציה ומוצא ביניהם את פלג מדביק ומחבר שחקנים ודוחף מרפק כשצריך. אתה ממשיך הלאה בסקירה ודג מהמאגר את טפירו, בורשטיין וקוז'יקרו, והופ, אין לטעות שיש מישהו לידם, חידוד קל של הפוקוס וזה פלג שצולף שלשה ומוריד ריבאונד. פלג שם, תמיד. רעננה, ירושלים, גליל, נהריה. הוא מעולם לא היה איש של סוכנים שתופרים חוזים ומסוגלים להחתים גם שקנאי בקבוצת ליגת העל. הוא היה מרוחק תקשורתית, לא גר בחיים שלו בבירה תל אביב או סביבתה, לא סיפק כותרת מימיו ולא הוריד דרינקים במקומות הנכונים.

ועדיין, בכל קיץ חמישה מאמנים לפחות היו רצים אחריו. ואפילו עכשיו, אחרי פציעה קשה ששחקנים בגיל צעיר בהרבה ממנו היו חושבים לפרוש בגללה, ועם הגיל הזה שלו, שהוא לבדו עילה לפרישה - פלג סוגר עשרים דקות למשחק בעירוני נהריה, אחרי שבנו עליו שם בקיץ לשמונה דקות לא יותר. ביחד עם טפירו, הוא השחקן הפעיל עם מספר ההופעות הגדול ביותר בליגת העל. והוא בכלל לא התכוון לייצר לעצמו קריירת כדורסלן. היה לו חלום להיות בסיירת מטכ"ל, חלום שאותו הוא הגשים, ואז הלך ויצר לעצמו קריירה של כדורסלן תותח.

אפשר לספר את סיפורו של פלג בשבילו. אבל נדמה, שהוא, בכנות הכובשת שלו, בצניעות מישירת המבט אל העולם, הרבה יותר מתאים לספר על עצמו רגע לפני שהוא פורש מאיתנו, אם לא בסוף העונה הנוכחית, בזו שאחריה.

1. בית. "את הבית בציפורי קנינו לפני שנה, ובעייני, החזרה שלי לעמק יזרעאל לא מקרית בכלל אחרי כל הנדודים, סוג של תחנה סופית לפני פרישה. בשבילי זה המקום הראשון שאני יכול להגיד עליו שהוא בית. החיים והקריירה הובילו אותי בהתחלה לרעננה, משם לגליל ולנהריה. גרתי חמש שנים במושב לימן והרגשתי זר. לימן הוא מקום מאד מתוייר, צימרים ושואו, אבל אין חיי קהילה תוססים ולנו חשובים חיי קהילה. הסביבה בציפורי טבעית לי. בחיים שלי לא גרתי בעיר. בבית על קומות אני מרגיש חנוק. אבל אני אוהב קפה!" (הערת המערכת: לפלג יש אחלה מכונת קפה בבית והוא יודע להכין קפה מצוין).

2. כדורסל. "עד היום אנשים מבררים איתי אם האופן שבו התפתחה הקריירה שלי הוא אמיתי. בצבא הייתי לוחם בסיירת מטכ"ל ובעצם הפסקתי לשחק מייד עם הגיוס. הייתי ילד מהמוכשרים, מאלה שקולעים המון ולא מוסרים, אבל אז חתכתי והלכתי לסיירת. כשהשתחררתי התחלתי לחשוב על מסלול של כל יוצא סיירת: מאבטח וכל היתר, אבל במקביל התחלתי להתגעגע ורציתי לשחק, ככה על הדרך, וככה התגלגלתי לצפת. נתקלתי בתופעות שהייתי המום מהן בהתחלה: בכיינות, חפיפניקיות וקוטריות. שחקנים היו מתבכיינים על אימוני הכושר שהם קשים. היה שם אגו מאוד גדול, כסף ותקשורת, דברים שאני מאוד רחוק מהם. ואני, כל יום הייתי אומר לעצמי איזה כיף, מישהו נותן לי לשחק והייתי אסיר תודה על זה. לא באתי עם מטען ציפיות כמו אחד שסומן עוד מהקדטים. אחד ההיבטים הקשים בכדורסל הוא הצד המנטאלי. איך אתה לא מושפע מתקופות רעות ומאופוריה, ואותי תמיד הובילה בקריירה עבודה קשה ולתת את האקסטרה מעבר לאימונים, אפילו שבשנים הראשונות זה היה תחביב, לדעת להתייחס למקצוע ברצינות ולהבין שהגוף שלי הוא כלי עבודה. וזה די מדהים כשחושבים על זה, כי בשנים הראשונות זה באמת היה תחביב ועוד שילמו לי עליו.

"רק אחרי כמה שנים, בסביבות גיל 27-26, הגיע שלב ברעננה שבו נפל לי האסימון והבנתי שבזה אני הולך להשקיע ולהתמקד בלי לפזול לדברים אחרים. רק אז עשיתי את השיפט. יש שחקנים שלא באמת אוהבים את המשחק ואני מדבר על שחקנים מובילים. הם שם כי ככה זה, לתוך זה הם גדלו ועל הדרך הם עושים הרבה כסף, אבל הם לא נהנים מהאימון ומתענים מהלחץ ולא ייתנו אקסטרה. אני, ככל שגדלתי, הבנתי עד כמה אני אוהב את המשחק וכמה הרבה קיבלתי ממנו".

3. גישה. "בהרבה מובנים, בכל מה שקשור לכסף, מעמד ותקשורת, הייתי יכול להיות במקום אחר, עם הרבה יותר כסף והרבה יותר פרסום, אבל הרקע והתפיסה שלי הם שלא הולכים אחרי כסף. ויתרתי על הרבה כסף וחוזים שמנים, כולל כאלה ברוסיה ובלגיה, תמורת להישאר במקומות שאני אוהב, כי לאשתי יש קריירה ויש לי ילדים שחשוב לי לראות אותם כל יום. במובן הזה, לא שיחקתי את המשחק עד הסוף. לפעמים יש לי הרהורים אולי הייתי צריך לנהוג אחרת, אבל זאת כנראה היתה הדרך שלי ואני שבע רצון ממנה.

"מעולם לא הלכתי לסוכנים הגדולים ולא שיחקתי לפי כללי המסחרה. נמנעתי מסוכנים גם כשכאלה רצו אותי. עבדתי עם עורך דין שהוא בכלל לא מהענף ולא מייצג עוד עשרה שחקנים ומשחק לגו עליהם בלי ידיעתם. אני לא אגיד שהגישה שלי תמיד נכונה. בשנה האחרונה סגרתי חוזה בעפולה לבד וזה לא היה לגמרי טוב. לפעמים מישהו צריך לעשות את העבודה בשבילך ולהפעיל כוח. אף פעם לא פניתי למאמן והצעתי את עצמי, אבל איכשהו כל השנים היה לי ביקוש. בכל מקום ששיחקתי בו היה לי חשוב למצוא בית. ברעננה הייתי ארבע שנים, עלינו ליגה ונבנינו ביחד. בנהריה הייתי שש. אני, כטיפוס, אחד שצריך מסגרת. להיות מרוכז במשהו ולא להתפזר.

"אחד הדברים ששחקנים ישראלים טועים בו הוא הקפיצה שלהם מקבוצה לקבוצה כל שנה. אני רואה שחקנים עוברים לקבוצה אחרת תוך שנה רק בשביל עוד חמשת אלפים דולר, ואני אומר שכדי להפיק מעצמך יותר אתה צריך להישאר שנתיים לפחות ורצוי שלוש באותו מועדון. גם הקבוצות טועות בעניין הזה. שחקן צריך לבוא למקום ולדעת שיש לו בית לשלוש שנים. זה עניין של אווירה ויחס ויצירת מחויבות בין שחקן למועדון. בסופו של דבר זה הדבר הכי חשוב".

4. קרמה. "ספורט זה עיסוק מאוד מסעיר. בניגוד לבני אדם שעובדים בעבודות שגרתיות, אתה עובר מקצה לקצה בתוך ימים ושעות: תוך כדי משחק, בין ניצחון להפסד, מאופוריה לדיכאון. זה אחד הדברים היפים. אורך הרוח והשלווה שאני חושב שיש לי אפשרו לי לשמור על עצמי גם בתקופות הטובות. במדינה שלנו אתה צריך להתנצל על זה שאתה נהנה ממה שאתה עושה. החברים הכי טובים שלי הם סגני אלופים אם לא יותר או אנשי שב"כ, והם לא נמצאים בבית וכאילו מתעסקים בדברים הכי ערכיים וגדולים, והקטע הוא שגם אני באיזשהו מקום, בתור ספורטאי, מצאתי את עצמי מתנצל שאני לא קם בבוקר בשבע ועובד עד חמש, ובמקום זה הולך לאימון בוקר של שעה וחצי ועוד אימון בערב, ושלושה חודשים בקיץ יש לך פגרה. אין שחקן שסבתא שלו לא שואלת אותו אם אפשר להתפרנס מכדורסל. לך תסביר לה שאפשר להתפרנס יפה".

5. פרישה. "זה מרגש, אבל בו זמנית מפחיד להתנתק מהמוכר. אחרי שהייתי מושבת שמונה חודשים בגלל פציעה, כולם אמרו לי 'תפרוש, תפרוש', וזה היה לא נעים לשמוע. אבל אני אוהב את הכדורסל וחזרתי לשחק כי אני יכול ובעיקר רוצה, וזה מה שחשוב. אתה מגלה שאתה חוזר חזק יותר ומאוד נחוש כי אתה באמת יודע עד כמה אתה רוצה בזה. כבר קיבלתי הצעות להיות עוזר מאמן בקבוצות בליגת העל, אבל רציתי כנראה לפרוש בריא.

"הפחד הזה מהפרישה, הוא בסופו של דבר מזה שלא תהיה יותר התרגשות. אם חשיפה חשובה לך כשחקן, זה יכול להיות קשה, כי הריגוש והעוצמות לא יהיו זהים בהשוואה למה שהכרת כשחקן. בסופו של דבר אתה מתמכר לאדרנלין הזה. המזל שלי שלא התאהבתי בזה, אבל הפחד קיים.

"הריקנות שלך כשחקן היא לא רק מההיבט המנטאלי, אלא גם מהפיסי. כמאמן אתה צריך לשדר פאסון וכוח, וכל המטען נשאר בפנים. שחקן מרביץ, רץ, משקיע וגומר מרוקן שזו תחושה נהדרת. למאמן אין את כל זה. הוא צריך למצוא דרכים לפרוק, וזה הקושי של מאמן. אני כנראה אצטרך למצוא מקום לשפוך לאגר. אולי לרוץ עשרה קילומטר כל יום או פשוט לפגוש את החבר'ה שלי מהצוות, שאיתם נופלות כל המסכות ואני חוזר להיות קצת ילד כמו בצבא, עם אותן בדיחות, ואיתם אני יוצא מהדמות המוכרת שלי, חווה פורקן אמיתי, מתמלא ומטעין את עצמי מחדש. אז כן, הבנת נכון, יכול להיות פשוט שאני אגלוש לתפקיד אימון. בעייני נהריה הוא מקום טוב לגלוש בו לתוך אימון".

6. טיפ. "עבודה קשה מנצחת כישרון, אלא אם הכישרון עובד קשה".