פריחה שחורה ועצים אנושיים

פסליו הם למעשה רישומים דו-ממדיים הניצבים איתן ומשלבים מוטיבים של דמויות אדם ועץ. מגזרות מתכת של דמויות, שבגופן משתרגים ענפים ועלוות עצים, הממלאים בדבקות משכנעת את מקומם של כלי דם ואברי נשימה. במקרים אחרים אלו עצים שעלוותם עשויה דמויות אנושיות.

בן דוד הוא אמן ישראלי החי ועובד בלונדון כבר שנים רבות. עם זאת, מעולם לא התנתק מה"ישראליות" והוא מרבה להגיע לארץ, לעבוד ולהציג כאן. דרכו האמנותית מציגה סקרנות חקרנית, כאשר הוא מעמת תכנים הנראים לעין עם רעיונות מופשטים. הבחירה של בן דוד לעסוק ב"טבע האדם" נראית כהמשך טבעי למיצב "אבולוציה ותיאוריה", שהציג ב-1996, ולמשחקי הצלליות והדמויות השטוחות, שמעסיקות אותו זה שנים.

הגישה האירונית והדו-משמעית של שמות התערוכות אינה מחפה על התום והתימהון הכמעט ילדי שמציגות עבודותיו, על הניסיון לתהות על שאלות של "טבע" ו"אדם" והקשר שבין השניים.

חצי שנה של נבירה באנציקלופדיות

האדם העצי והעץ האנושי משמשים כאותיות בשפה האישית של בן דוד, המצליח לכרוך אותם אלה באלה ובה בעת לצקת בהם משמעויות לרוב, משלימות ומנוגדות. קשה שלא להתפעל ולתהות על המתח שבין העבודה המאומצת והדקדקנית שבחיתוך הידני בברזל לבין עדינות התוצאה; בין ה"טבעי" ובין העשוי בידי אדם.

היכן מופיע הקו והיכן הוא נעלם כמו מתפוגג בחלל, בלתי נתפס. יכולת וירטואוזית זו מגיעה לאחד משיאיה ביצירה "שאריות" - צללית דמות אדם הנראה מגבו, בה קווי המתאר של הגוף נקלשו והלכו עד שנותרו מהם רק רמזים בודדים. הפסל כמו תלוי כולו ביכולת ה"גשטלט" של העין האנושית, התופסת ומשלימה את החסר.

העבודות מרשימות ומרתקות, אך המפגש עם פסליו הגדולים של בן דוד אינו מסגיר עדיין את עוצמת ההתרגשות והחוויה שמזמן לצופים המיצב "שדה שחור", השוכן באולם נפרד, משמאל לחלל הכניסה למוזיאון.

20 אלף פרחים וצמחים "נשתלו" בשדה חול, הנפרש מלוא העין על פני רצפת האולם. המבט בשדה הנמוך דורש רגע של הסתגלות - לניגוד החריף הטמון בין ממדיו רחבי הידיים של השדה לבין מרכיביו המיניאטוריים. רגע של הפנמה לראות מה מונח לפנינו, וכמה הוא עדין ויפה ומפורט ואפל, בגוון השחור הכפוי על כל פרחיו.

חצי שנה של מחקר ונבירה באנציקלופדיות עתיקות ומגדירי צמחים נדרשו לאמן כדי ליצור קשת של 900 זנים ומינים של פרחים וצמחים, אותם הוא מעביר בדיוק קיצוני למגזרות המתכת הדקיקות - עוד עבודה של שנים. המיצב הוצג לראשונה בלונדון בקיץ 2007, וכלל אז רק 3,000 פרחים.

משם נדד לפורטוגל, לסידני ולאוסטריה, כשמספר הפרחים עולה ל-6,000, ל-11 אלף ולבסוף ל-12 אלף, בגלריה שושנה וויין בלוס אנג'לס, מוקדם יותר השנה. כאן, במוזיאון תל-אביב, הוא מוצג לראשונה במלוא הדרו על כל 20 אלף פרחיו - מספר בלתי נתפס של פריטים, שכל אחד מהם הוצב במקומו והודבק ידנית, על-פי תכנון מוקפד של האמן.

האוצרת אירית הדר, שאחראית גם לעריכת הקטלוג הנאה, בעיצובו של מגן חלוץ, מציינת עד כמה השדה הוא תלוי-מבט. ואכן הוא מתגלה במלוא תפארתו והפתעתו רק כאשר הרגליים נמשכות בעקבות העין, במסלול ההליכה החובק אותו ועובר סביבו. לא רק המפרט והטכניקה המרשימים עוצרים כאן את הנשימה, יש פה איזה עוצמה נוספת. "העבודה הזו לא עוסקת בפרחים", כפי שאומר בן-דוד עצמו, "אלא בתגובה שהיא מחוללת. באימפקט הרגשי, הנפשי". *