מס חיים

יהיו מי שיאמרו שזהו תשלום-זוטא בנוסף למחיר הנפשי הכבד שנגבה מהם יום-יום כבר יותר מ-3 שנים, אבל מבחינה תקשורתית יש כאן עניין גדול יותר. המשפחה, שמנסה לנהל את המאבק הטבעי והלגיטימי לשחרור בנה מהשבי, ניסתה במקביל לשמור על פרטיותה: בדרך-כלל התראיין נעם, וגם אז קימץ במילים.

במהלך הזמן הבינו במשפחת שליט שזה לא מספיק, שהציבור והתקשורת רוצים גם קצת דמעות של אם. לבי על המשפחה שבנוסף לכל הסבל שעובר עליה, היתה צריכה לאפשר גם את נוכחות המצלמה של ערוץ 10 בסלון ביתה, ברגע שבו היא נחשפת לצילום הווידיאו של בנה השבוי.

היה כאן גם צעד מחושב: החומר יצולם, אך יישמר וישודר ברגע שבו יצטרכו לעורר תמיכה בעסקת חילופי שבויים. העיתוי נבחר בקפידה, אך מאחר שתאריך שידור יש לקבוע מספר ימים מראש, כדי לשדר קדימונים ולהעלות את אחוזי הצפייה - סומן יום א' כמועד.

רצה הגורל והעסקה הנרקמת בקצב של צעד לפנים ושניים לאחור נמצאת בדיוק בנסיגה, וכך אירע שהמשפחה הפסידה פעמיים: גם שיתפה זרים ברגע משפחתי אינטימי, וגם שלפה "אס" תקשורתי מהשרוול ברגע של הפסקה במשחק.

לעסקה הזאת יש עוד צד: ערוץ 10. מרוב רצון למנף את החומר הבלעדי שברשותו, חשף הערוץ את רגעי השיא של הדרמה האנושית כבר בקדימונים. אמנם הסרט הכיל יותר מזה (רק הפגישה עם הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר סיפקה סצנה שמלמדת על השפל חסר התקדים של מעמד ישראל בעולם), אבל "עמישראל" הרי נאסף כדי לראות דמעות בסלון המשפחתי.

לא יהיה זה בלתי סביר להניח כי העסקה עם החמאס, למרות ההתנגדות שתעורר, תצא לפועל בקרוב, וחלומה של אביבה שליט, לפיו גלעד ישוב להיות "הבן הפרטי שלי", יתגשם.

אחת מתופעות הלוואי של הסיפור (גם אם הפעוטה שבהן) תישאר נחלתנו: הפורנוגרפיה של המצוקה. אנשי חדשות רציניים שמבטיחים לצופיהם "תיעוד בלעדי של הרגעים האינטימיים ביותר", תקשורת בשיא עליבותה.