האג'נדה האמיתית של נאמן

קשה להאמין כי שר המשפטים לא שיער את הדרך בה יתקבלו דבריו על משפט התורה

יעקב נאמן איננו הפוליטיקאי הראשון המשמיע בפורומים מסוימים דברים הנעימים לאוזני השומעים - ואחר-כך מבהיר: "לא התכוונתי". לאחר שאמר בכנס רבנים השבוע כי יש "להחזיר עטרה ליושנה, שמשפט התורה יהיה המשפט המחייב במדינת ישראל" - נאלץ שר המשפטים לחזור בו מדבריו פעמיים.

בבוקר שלמחרת הכנס פירסם נאמן הודעה באמצעות דובר משרד המשפטים, שלפיה "אין בדבריו אלה משום קריאה להחליף את חוקי התורה בחוקי ההלכה, לא במישרין ולא בעקיפין, השר דיבר באופן כללי ורחב על השבת עטרת המשפט העברי ליושנה ועל חשיבות המשפט העברי בחיי המדינה".

אחר-הצהריים באותו יום, בנאומו במליאת הכנסת, נדרש שוב נאמן לדבריו שעוררו סערה פוליטית וציבורית, וניסה לשכנע כי משמעות דבריו כוונה רק לעומס הרב בבתי המשפט הרגילים ולצורך לנתב תיקים להליכים אלטרנטיביים, דוגמת בתי הדין לדיני ממונות, הפוסקים בהתאם למשפט העברי: "בכנס הדגשתי", אמר, "את חשיבותו של המשפט העברי בישראל ושיבחתי את עבודת בתי הדין לדיני ממונות, הפותרים סכסוכים כספיים על-פי הלכות המשפט העברי. מערכת המשפט עמוסה" - זו הסיבה האמיתית לדבריו, אליבא דנאמן - "ולפיכך יש לעודד העברת סכסוכים בהסכמה למערכת התדיינות אלטרנטיבית".

יש מידה לא מבוטלת של היתממות בדבריו של שר המשפטים. מי שרוצה להאמין כי כשנאמן אמר "שמשפט התורה יהיה המשפט המחייב במדינת ישראל" הוא התכוון שצריך לעודד את בתי הדין לממונות, באותה מידה שצריך לעודד הליכי גישור ובוררות - איננו מבין את עוצמת ההתנגשות בין מערכת הדינים של המשפט העברי לבין ספר החוקים של מדינת ישראל.

שתי שיטות משפט

בבג"ץ מכירים היטב את העוצמה הזו. בית המשפט העליון פעל לאורך שנים רבות כדי להשליט את ההיררכיה הנכונה בין שתי שיטות המשפט: חוקי המדינה עליונים, והמשפט העברי מתחתיו. בשורה של פסקי דין עקרוניים לאורך השנים פסק בג"ץ כי על בתי הדין הרבניים לכבד את הוראות המשפט הישראלי, ובמקרים לא מעטים אף ביטל פסיקות של בית הדין הרבני הגדול, אך משום שדייניו סירבו לציית לחוקי הכנסת והעדיפו על פניהם את חוקי התורה.

המאבק בעיקרו הוא מאבק פוליטי, אפילו משטרי, והערכאות המשפטיות פועלות רק בשוליו. ואולם נדמה כי בשנים האחרונות הוא מתעצם: באפריל 2006 פתחה השופטת אילה פרוקצ'יה חזית חדשה מול בתי הדין הרבניים, כשקבעה כי יש להם סמכות לדון רק באותם עניינים שאליהם הוסמכו בחוק, ולא בסכסוכים כספיים אזרחיים נפרדים, אפילו אם הצדדים נתנו את הסכמתם לכך.

פסק הדין ניתן בעיצומו של המשא-ומתן הקואליציוני לאחר בחירות 2006, ושימש את המפלגות החרדיות כקלף, שבעטיו דרשו והצליחו להכניס לקווי היסוד של הממשלה החלטה לתקן בחקיקה את פסק דינו של בג"ץ, להקנות לבתי הדין הרבניים סמכויות שיפוט רחבות יותר מאשר ענייני נישואים וגירושים והעניינים הממוניים הכרוכים בהם, ולאפשר להם לדון גם בסכסוכים אזרחיים כספיים רגילים.

גזרה רוחשת

העניין התגלגל לפתחם של שרי המשפטים חיים רמון ודניאל פרידמן, שנאלצו לתווך במחלוקת בין מערכת בתי הדין הרבניים - שאנשיה ניסחו הצעת חוק ממשלתית גורפת במיוחד - לבין אנשי משרד המשפטים וארגוני נשים, שטענו כי קבלת החוק תהפוך את ישראל למדינה חשוכה המקפחת זכויות נשים. הדברים ימצאו את דרכם, בסופו של דבר, גם לשולחנו של השר הנוכחי.

יעקב נאמן, איש חכם ויסודי, יודע את כל זאת. הוא מכיר את הגזרה הרוחשת, המחשבת כל העת להתפרץ, של נקודות החיכוך בין המשפט העברי למשפט הישראלי. הוא מכיר את הצהרותיו החוזרות ונשנות של הרב עובדיה יוסף, המזהיר את ציבור מאמיניו לבל יילכו להתדיין בבתי המשפט הרשמיים של מדינת ישראל.

קשה להאמין כי נאמן לא שיער את הדרך שבה יתקבלו דבריו. בדבריו גילה נאמן את האג'נדה האמיתית המניעה אותו.