סרט אינדי לילדים, זה משהו שיכול לעבוד? ספייק ג'ונז החליט להרים את הכפפה בעיבוד הקולנועי ל"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק. אבל אל תטעו: הסרט ארץ יצורי הפרא הוא לא הסיפור של מוריס סנדק שקם לתחייה. כלומר, על פניו הוא כאילו כן, אבל למעשה זהו הסיפור של דייב אגרס, הסופר הטרנדי שכתב באחרונה גם את התסריט של "לצאת לדרך".
דייב אגרס הוא זה שעזר לספק את השלד העלילתי הרעוע לבמאי ספייק ג'ונז. קרן אורזולק המכונה קרן או, האקסית של ג'ונז וסולנית היה יה-יה'ז, סיפקה שירים לפסקול. אולי איפשהו בין אגרס לאו נמצא ההסבר לכך שהסרט הזה קצת מאכזב.
רוצים לדעת אם ארץ יצורי הפרא הוא הסרט בשבילכם? חפשו ביוטיוב את השיר all is love של אותה קרן או, שיר די דומיננטי בפסקול, שמלווה את הטריילר. זה כאילו שיר שמח, חופשי, ילדותי. אבל קרן או מתאמצת כל-כך להגיע לשמחה ולחופש ולילדות, מהצווחה "אחת שתיים שלוש ו!" בפתיחה, ועד לצהלות המאולצות ("היי!!!! ווו!!") במהלכו. התוצאה היא שבמקום להישמע תמים ונקי, השיר נשמע כמו ניסיון נואש להתחבר לילד הפנימי בסדנת תרפיה קבוצתית. כמו פרודיה על תמימות. וארץ יצורי הפרא לא נוצר במטרה להיות פרודיה.
הדקות הראשונות של הסרט, בהן אנחנו מתוודעים למקס בעולם האמיתי, הן מושלמות. מקס (הילד מקס רקורדס, די מקסים) הוא ילד בודד, שכמה ליחס מאחותו הטינאייג'רית המנוכרת ומאמו האוהבת, שמנסה לתמרן בין הורות לעבודה ולחבר החדש.
נראה כאילו ג'ונז ממש בדרך ליצירת מופת, עם צילום, משחק ופסקול (אינסטרומנטלי, שאני אניח שהולחן על-ידי קארטר בורוול ולא קרן או), שמאפשרים לנו לחוש את הבדידות של מקס, כמו גם את חדוות משחקי הילדות שלו. והפתיחה הזו מציבה את הרף גבוה מאוד: אם עד עכשיו הסרט סוחף ומרגש, רק תחשבו מה יהיה כשנגיע לארץ המובטחת. אבל דווקא כשמקס בורח ועוגן בארץ יצורי הפרא, המקום שבו באמת אפשר להשתולל ולהיסחף עם הדמיון, הסרט מתחיל לקרטע.
קאדר מרשים של מדובבים
הבעיה היא לא עם יצורי הפרא עצמם. היצורים הפרוותיים הם שחזור מוצלח של הספר, חמודים, מדובבים על-ידי קאדר מרשים של שחקנים (ג'יימס גנדולפיני, לורן אמברוז, פורסט ויטאקר). הם נראים טבעיים ולא כתוצר של הדמיית מחשב (ג'ונז החליט להשתמש בבובות אמיתיות ולצמצם את הדמיית המחשב ככל האפשר). הבעיה היא שהיצורים אנוסים להוציא לפועל את ההמצאות הצולעות שנוספו לעלילת הספר החסכנית. למשל, מתחים בקבוצה עקב השפעתם של צמד עופות היפסטרים. באמת. למשל התקפי זעם אה לה טוני סופראנו של הבוב הראשי (המדובב כמובן על-ידי גנדולפיני). למשל, מאבק פוליטי-פסיכולוגי טעון סביב שאלת סמכותו של מקס כמלך היצורים.
בתוך רצף האירועים הלא מבדר הזה, אפילו מקס הופך מילד מקסים ליצור צווחני ומעצבן. זה לא שחסרה כאן עלילה לינארית או מרובת תהפוכות. פשוט חסרה הצדקה כלשהי לכל מה שמתרחש שם. חסר רגש אותנטי שיצדיק את עודף השיחות והבדיחות והמריבות. נדמה שהוא הולך לאיבוד בין הניסיון להתחבר לילד הפנימי לבין היצמדות חסרת פשרות לרוח המאגניבות האינדית.
בסופו של דבר, על אף ש"ארץ יצורי הפרא" הוא מאמץ ראוי להערכה, ושהוא נראה נהדר, מבוגרים יתקשו ליהנות ממנו בגלל התסריט המרושל והפשטני. ילדים, אני מנחשת, לא ייהנו מהסרט מפני שהוא מעט מנוכר. אז מי נשאר?
ענת טוריסקי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
