משיח לא בא

יום רביעי, 20:00 בערב, דיזינגוף סנטר. סלקום מארחת הרמת כוסית ומפגש עיתונאים וסלבריטאים לרגל השקת ה-iPhone בישראל, אירוע שפומפם מעבר לכל פרופורציה. מי שקורא עיתונים אחרים יכול היה לחשוב בטעות שהמשיח הגיע או משהו. אבל משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן, ובינינו, גם אם היה מטלפן - הרי שאיכות השמע ב-iPhone לא היתה מבטיחה שיישמעו אותו.

המתחם הומה. יש הרבה יותר עיתונאים מאנשים, לא שעיתונאים אינם אנשים. יש דיילות שמסתובבות עם מגשי שמפניה, ואני קוטף לי כוס אחת, ועוד אחת.

אני מבחין - ואיך אפשר שלא להבחין - בפלאטו שרון. הוא חתיך ושרמנטי במעיל עור, חולצה ועניבה אדומות, זיפים על לחייו, וכולו אומר שיק. אמרתי לעמוס שתהיה לו הצלחה גדולה, שח לי פלאטו. כל חודש יש פה השקה, אבל כזה עוד לא ראיתי. פלאטו שרון מתכנן לרכוש מכשיר ולהחליף את הסמסונג שהוא שולף מכיסו ומראה.

עורכים לי היכרות עם עדי כהן, סמנכ"ל השיווק של סלקום. כופפו אתכם יפה אפל, אני אומר לו. למה אתה מתכוון? שואל כהן בחשדנות, ואני מתעניין איך הוא מתכנן למכור 100 אלף מכשירים בשנה הראשונה. כהן מכחיש את המספרים. שיהיה.

השוער לירן שטאובר פה. גם איש העסקים ברונו לנדסברג. גם מושיק תאומים שהתחפש לשמעון פרס (אנחנו בחנוכה אדוני, לא בפורים). יזהר אשדות פה, גם עו"ד אמנון זכרוני. עוד שמפניה. יש לך פה את שמעון מזרחי ממכבי תל-אביב, אומרת לי היחצ"נית. קיבלתי, אני עונה וחותר לקראת מגע, כמו שאומרים בסיירת. מזרחי כרגיל בעניבה צהובה ובמבט המוכר של כל צער העולם על כתפיו. אני מנסה לפתח אתו סמול טוק, אבל קל יותר לדובב אבן שפה. האיש שכח איך לחייך.

בחור נחמד בשם שי, מנכ"ל חברת גו-מובייל, מבקש ממני להתקשר לאשתו ולברך אותה ליום-הולדתה. מזל טוב, שיר! רק אושר, כפרה. הנה אפי רוזנהויז. רוצה לדבר איתו? שואלים אותי. תודה, אני עונה, אבל לא תודה. עמי אראל. גבי רוטר. אין כמו המסיבות של עמוס שפירא.

שרון ומודי כידון ניגשים אליי. לא מזמן כתבתי עליה משהו לא הכי יפה, אבל נדמה שהיא סלחה לי. בעלה הוא הפרסומאי של סלקום. אפל לקחו לך את כל העבודה, אני אומר. אל תדאג, מרגיע אותי כידון. איזה זוג נחמד, אולי נזמין אותם לחמין בשבת. רני רהב ניגש אלינו. איזה כבוד, הוא מכריז ומדלג על בני-הזוג ומדביק שתי נשיקות דווקא על לחיי שלי.

ניגש עמוס שפירא. הוא מצטלם עם בני-הזוג, ואנחנו מנהלים סמול טוק. שפירא הלילה יתפקד כשליח ויביא מכשירים לבתי לקוחות. גם הוא מכחיש קשר למספרים שפורסמו בתקשורת. הוא אומר דברים נורא מעניינים אבל אוף דה רקורד. סתם, הם לא כל-כך מעניינים.

צביקה הדר מגיע, ומזעיקים את שפירא להצטלם אתו. לך למפורסמים שלך, אני אומר ולוקח עוד שמפניה. הדר ושפירא מתראיינים ביחד. יש נאומים, אני לא מקשיב.

הכול טוב ויפה, רק דבר אחד קטן חסר בתמונה: לקוחות. חיפשתי כאלה בנרות ולא מצאתי. כולם או עיתונאים או עובדים בחברת הסלולר. פה ושם אפשר למצוא מישהו שבא להתעניין. עמדתי ועמדתי, אבל לא ראיתי אף אחד שממש יוצא עם מכשיר חדש.

אפשר לקבוע שהלילה הלבן וההפנינג ההמוני הוא כישלון. אין תורים ואין המולה. זה לא אמריקה פה, כמו שאומרים, וטוב שכך. הרי חייבים להודות: אנשים שעומדים בתור באמצע הלילה כדי לקנות ביוקר מכשיר לא טוב במיוחד הם אהבלים.

שפירא יצא לשליחויות שלו, הדר יצא להופעה של נינט, ואני יצאתי אל הלילה הקריר לאסוף כוחות לקראת הנסיעה לקניון איילון, שם יש עמדת מכירה של פלאפון.

אוספים מתנות בקניון איילון

כבר אחרי חצות, אבל אף אחד לא כיבה את הירח. קניון איילון צוהל. יש די.ג'יי, יש בלונים והמון, אבל המון, אנשים סביב עמדות המכירה של ה-iPhone. האם ההייפ מוצדק? לא. כולם עיתונאים. מי שלא עיתונאי, עובד פלאפון. מי שלא עיתונאי ולא עובד פלאפון סתם בא להתעניין, לאסוף מתנות חינם, לשתות משקאות (קלים) חינם ולאכול - גם בחינם - סופגניות קשות כאבן.

עמדתי שם שעה, ראיתי רק אדם אחד יוצא עם שקית. עשרות עיתונאים התנפלו עליו כאילו היה אנג'לינה ג'ולי. המוכרנים אמרו שהם מכרו כמה עשרות.

גיל שרון, מנכ"ל פלאפון, אומר שם שהחברה מכרה 400 מכשירים היום. גם אם נלך לקראתו ונאמין למספר הזה, הרי שמדובר בבדיחה, בהייפ שנופח עד שהתפוצץ.

האמת, זה משמח אותי. אתה לא יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן. אתה לא יכול להשיק מכשיר באופן חגיגי שנתיים וחצי אחרי שאר העולם ולמכור לאנשים תחושה שעכשיו, כן עכשיו, הם הכי מעודכנים בעולם.

מה גם שאף אחד - ואני מתכוון אף אחד - לא יודע ולא מצליח להבין כמה הדבר הזה הולך לעלות. נסו לקרוא את חבילות התקשורת והגלישה שמציעות החברות. מי שמבין כמה הדבר הזה יעלה לו, יקבל בלון מתנה.

הלילה ממשיך לזחול ולזחול. אני פוגש את הדוברת היפה של פלאפון. קוראים לו נוי, ובעיניה זורחת שמש. כמה עלו הניצבים? אני שואל, והיא מכחישה. שיחת טלפון למקור בכיר בקניון רמת-אביב מלמדת אותי שגם שם לא קורה כלום, ושאין מה להגיע. אני מחכה עוד קצת, אולי כל הקונים האמיתיים מחכים לשתיים בלילה.

מתברר שלא. בדרך הביתה אני מספיק לעבור שוב בחנות של סלקום בדיזינגוף סנטר. ריק שם ועצוב, כמו מסיבה שאיש לא בא. אני נוטל את המכשיר הישן שלי, ואנחנו הולכים לישון מחובקים.