דווקא הנחמדים שורדים

כשמדברים על "הישרדות החזקים" כאבן יסוד בתורת האבולוציה, הנחת היסוד המוטמעת כאן היא "הישרדות האנוכיים". התפיסה המקובלת היא שהכוח מגיע לידי ביטוי מלכתחילה במסגרת מאבק על משאבים.

הגישה הזאת היא עגומה למדי. אם רק האנוכיים שורדים, הרי שמבחינה אבולוציונית, החברה האנושית אמורה להפוך עם הזמן ליותר ויותר אנוכית.

בעשורים האחרונים התגבשה מול תפיסה זו גישה נגדית, שטוענת כי לעיתים דווקא הנחמדים - משתפי הפעולה ואלו שמקריבים למען האחר - הם אלו ששורדים.

קבוצת חוקרים מאוניברסיטת ברקלי, למשל, טוענת כי הישרדות הנחמדים אינה היוצא מן הכלל, אלא הכלל עצמו. בתור התחלה, מזכירים החוקרים כי דארווין לא דיבר על "הישרדות החזקים", אלא על "הישרדות המתאימים" - כלומר, אלו שהסתגלו באופן הטוב ביותר לסביבתם.

פרופ' דאשר קלנטר מאוניברסיטת ברקלי, מחבר הספר "נולדו להיות טובים: המדע מאחורי חיים בעלי משמעות", טוען כי בני אדם חיים בסביבה שבה הנחמדות היא תכונה חשובה להסתגלות.

דבר זה, לטענתו, נובע בראש ובראשונה מפגיעותו הגדולה של התינוק האנושי. לדברי קלטנר, "המשימה ההישרדותית הראשונה במעלה של האדם היא לטפל באחרים, כדי שהגנים שלו ישרדו. אמפתיה היא האינסטינקט הבסיסי שלנו".

קלטנר וקבוצתו מביאים עדויות לכך שהאמפתיה היא חלק בלתי נפרד ממערכת העצבים והמוח שלנו. הם אף מנסים לבסס את הטענה כי האמפתיה קדמה להיווצרותה של תרבות זו או אחרת.

הם מצאו, למשל, כי הבדלים גנטיים בין בני אדם בקולטני ההורמון אוקסיטוצין (הידוע גם בכינוי "הורמון האהבה") משפיעים על היכולת לקריאת מצבים רגשיים של אחרים. הורמון זה מופיע גם בעת טיפול בתינוק, בסיטואציות של אהבה רומנטית ובאינטראקציות חברתיות חיוביות אחרות.

פרופ' רוב וילר, גם הוא מאוניברסיטת ברקלי, ערך מספר ניסויים מהם הסיק, בניגוד לאינטואיציה, כי החברה האנושית בנויה כיום באופן שמתגמל את הנדיבים.

וילר ערך ניסויים בקבוצת סטודנטים, ששיחקה משחק שמטרותיו היו לצבור הון אישי תוך תמיכה במטרות של כלל הקבוצה. הוא מצא כי מי שפעל בנדיבות החל משלבים מוקדמים, זכה למתנות, כבוד ושיתוף פעולה מצד יתר המשתתפים. מי ששיחק רק לטובתו האישית, לא רק שסיים את המשחק עני יחסית, אלא גם הוצא מן המעגל החברתי.

מעמד חברתי תורם להישרדות במגוון אופנים - הגנה, רווחה נפשית המובילה לרווחה פיזית, הזדמנויות משופרות להתרבות ועוד.

בקמפוס של אוניברסיטת ברקלי פועל גם "המרכז המדעי לטובת הכלל" בראשותה של קריסטין קרטר, אשר עוסקת בין היתר בהנחיית הורים לגידול ילדים בעלי "אוריינות רגשית", במקום ילדים תחרותיים וחומרניים. "מעניין לראות עד כמה גישה כזו משפרת גם את רווחתם של ההורים", אומרת קרטר.

"לאור כל הממצאים שהצטברו עד היום, הגיוני יותר לחקור מדוע אנשים מתנהגים לעיתים באנוכיות, מאשר מה הופך אותם לנדיבים", אומר וילר.

אמאל'ה, רובוט

מעת לעת עולה שוב הפחד ממכונות דומות מדי לבני אדם - מכונות שיתפסו את מקומם של בני אדם, שינסו לשלוט בבני האדם ושיסכנו את בני האדם בגלל התנהגותם הכמו-אנושית. ביום-יום רובנו מוטרדים דווקא מחוסר התחכום של המכונות שלנו, אך המכונות המשוכללות האלו מכבבות במגוון סרטי ותסריטי אימה.

קבוצת פרופסורים למשפטים מאוניברסיטת סטנפורד, שהתכנסה כדי לבחון את ההשלכות המשפטיות של התפתחות המכונה החושבת באופן כמעט אנושי, סיפקה מספר תרחישים מטרידים מן הסוג הזה.

רובוטים בהם מוטמעות מערכות לומדות משמשים היום ככלי נשק, כמוצרים לניקיון הבית, כשולטים בתנועה בכבישים ועוד. בעולם כזה, מי אחראי לרובוט ש"רצח" אדם? ולרובוט שהיה אמור לטפל באדם אך כשל והביא לפגיעה בו? או למכונית רובוטית שסטתה מנתיבה על דעת עצמה?

פרט לכך, קיים עניין השימוש לרעה. רובוט, ככל מחשב, חשוף לפריצות. האם רובוט ביתי תמים עלול להפוך למרגל או לגנב לאחר שהאקר העביר את השליטה בו לידיים הלא נכונות? ומי אחראי על הנזק במקרה הזה?

כמו כן עלתה השאלה, מה יקרה אם אנשים יתבלבלו וייחסו לרובוט יותר מדי תכונות אנושיות. "אל תצחקו", אמר פול סאפו, עתידן ששוהה באוניברסיטה. "אנשים נקשרם לרובוטים שלהם, ולדעתי זה רק עניין של זמן, עד שמישהו ידרוש היתר חוקי להינשא לרובוט".

סאפו ציין כי כשני שליש מהבעלים של שואב אבק רובוטי נתנו שם למכשיר. "יש אנשים שלוקחים אותם לחו"ל, ומתייחסים אליהם כבני משפחה", הוא נשבע.

פרופ' קנת אנדרסון תמך בדבריו של סאפו, וסיפר כי חיילים שבילו זמן רב בשדות הקרב של עיראק ואפגניסטן עם רובוטים שנועדו לאיתור פיצוץ מוקשים, דיברו ברגשנות חשודה על הרובוט שלהם. "לפעמים הם אף סיכנו את חייהם שלהם כדי שהרובוט לא ייפגע", אמר.

באוניברסיטת סטנפורד כבר פועלים היום רובוטים שנעים בקלילות בעולם, מזיזים חפצים ולומדים את סביבתם, וכבר נבנה רובוט שיכול להביא חפצים על פי פקודה ולרוקן מדיח כלים (אך עדיין לא למלא אותו).

"איננו בדרך לנירוונה ולא לגיהינום, אבל אני מאמין כי לאורך הדרך, אנשים אכן ימותו בגלל רובוטים", אומר סאפו. "אם אנחנו מעוניינים בחדשנות, חייבים להגן על היצרנים מתביעות סרק".