החזרת שליט היא הכרעת הלב

מה הבערה שתפרוץ פה? מה יהיה על משפחות השכול, שנחרדות היום מהמחשבה לצפות ברוצחי ילדיהם והוריהם חוגגים ועולזים בטרנינגים כחולים בצאתם מהכלא הישראלי? מה יהיה על מתנגדי העסקה, שמצד התוצאות הביטחוניות שלה, הטרור והדם שהיא תפיץ כאן, מעלים נימוקים הגיוניים, רציניים וחשובים מאין כמותם?

מה יהיה עליהם כבני אדם, כבכירי המערכת הביטחונית? מה יהיה על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שבידיו - אב לחייל, בן למשפחת שכול, איש שכל חייו התנגד לתשלום עבור טרור - נמסרה הכרעה שבעולם נורמלי אמורה להיות נתונה רק בידי היושב במרומים?

ומה יהיה על העתיד? על הגיוס לצבא? מה יאמרו - במלים, בכוונה ובמבט - הורים לילדיהם המתבגרים? מה יאמרו לעצמם בני השביעית-שמינית לקראת כניסתם למסלול הגיוס? מה יאמרו לעצמם, ובינם לבינם, החיילים שיישלחו למלחמה הבאה, למבצע הבא, להסתכנות האישית הבאה? האם יאמרו לעצמם: אם להם לא אכפת ממני אז למה שלי יהיה אכפת מהם?

זה כל הסיפור. זה הסיפור הגדול, הלאומי, הכללי שמאחורי הסיפור הפרטי-אישי של גלעד ועתידו. החזרתו היא אינטרס לאומי, אינטרס קיומי, אינטרס של עם.

היגיון קר ומחושב לא עובד כאן. בהיגיון - אין לשחרר לחופשי מאות רוצחים שחלקם כבר מתכננים את הרצח הבא. בהיגיון - אסור לממשלה לקבל החלטה שתעודד חטיפות ותבטיח שחרור מתוקשר של רוצחי ילדים ומשפחות.

בהיגיון, זו מדינה זעירה מוקפת אויבים עצומי כוח, הון, שטנה ואנשי דת שעיוותו את פני הקוראן והפכו למחנכי דורות של רוצחים. בהיגיון - פלא איך המדינה הזו בכלל קמה ועוד יותר איך היא ממשיכה להתקיים ואפילו לשגשג.

לכן שיקול הדעת הקר, ההיגיון הצרוף, הראש, החישוב המתמטי למחיר התמורה, נכשל מול הלב, הרגש, החיים, תודעת שותפות הגורל. הבן שלי, הבן שלך, הבן שלו.

החזרתו של גלעד שליט היא הכרעת הלב. גם החיים כאן הם הכרעת לב. נכונות לתשלום תמורה כל כך כבדה בעבור איש צעיר אחד משמרת את הלב, את המדינה הזו, את עוצמתה, את כוחה, את יכולת עמידותה ואת עתידה.