יש סרטים שמייצגים תופעות גדולות מהם. דובר קוסאשווילי למשל, רצה בסך-הכול לקחת את ההצלחה הפנומנלית של "חתונה מאוחרת" צעד אחד קדימה, לכיוון שהוא יותר קומי, יותר "אקשני" - והרבה יותר סקסי.
ולכאורה היה לו שם את כל מה שצריך: מוני מושונוב, יובל סגל, מנשה נוי, עלילה לא שגרתית על חמישה סבלים גרוזינים שמנסים לארגן שוד יהלומים גדול, וכשכל זה מתובל בסצנות סקס למכביר, בכיכובן של רונית יודקביץ', בקי גריפין ואחרות, התוצאה הייתה מוכרחה להיות להיט קופתי. זהו שלא.
המבקרים היו חלוקים בדעותיהם לגבי איכות הסרט, ואילו המנגנונים השמרניים בישראל, שמתחילים להזכיר את אלו האמריקניים, שעוררו כאן בעבר כל-כך הרבה לעג - הכריזו מלחמה על הסרט, במיוחד כש"קשת", שהייתה שותפה להפקתו, החליטה לשדר אותו לראשונה בטלוויזיה. הגרסה הטלוויזיונית נערכה מחדש, או ליתר דיוק צונזרה, מה שלא הפריע ללא מעט צקצקנים אוטומטיים לצקצק עוד מעט בלשונם.
בשורה התחתונה חשף הסרט הזה, שהתכוון להיות לא יותר מקומדיה סקסית, את הנוקשות והשמרנות הישראלית (להזכירכם: הקולנוע הישראלי חיכה יותר מ-50 שנה עד ל"חתונה מאוחרת", כדי להציג סצנת סקס אמיתית, בהנחה שמה שראינו בסרטים מ"אסקימו לימון" ועד ל"דיזנגוף 99", קשה לקרוא סקס).
רוצים דוגמה אקטואלית יותר? נסו לגגל את צמד המילים "האח הגדול" ותגלו כי בחלק גדול ממדינות העולם, נשען הריאליטי על מערכות היחסים שמתפתחות בין דיירי הבית, בעוד בישראל מתפעלים כולם למראה סער ואיילה שישנים "כפיות" בטרנינג. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
