ההבדלים בין כדורגל אנגלי לאיטלקי

ג'יאנלוקה ויאלי מכיר את הכדורגל של הממלכה הבריטית על בוריו. חלוץ העבר של נבחרת איטליה שיחק שלוש שנים בצ'לסי, אימן את הקבוצה במשך שנתיים ואחר כך קיבל גם את תפקיד המנג'ר בווטפורד. בסך הכל בילה ויאלי שבע שנים רצופות בכדורגל האנגלי, מה שנתן לו פרספקטיבה מצוינת על ההבדלים הטקטיים, המנטליים והתרבותיים בין מולדתו לבין מולדת הכדורגל.

"עבור הכדורגלן האיטלקי, הכדורגל הוא מקצוע. עבור הכדורגלן האנגלי, הכדורגל הוא בסך הכל משחק", כתב ויאלי בספרו "הג'וב האיטלקי". המסר של הספר היה ברור: היסטורית, הכדורגל האיטלקי היה הרבה יותר טקטי ומקצועני. העניין הזה גרם לאיטלקים להגיע להישגים גדולים יותר בזירה הבינלאומית, אבל הקשה על השחקנים והמאמנים המקומיים ליהנות מהמשחק. לעומת זאת, השיטה האנגלית על-פי ויאלי, היא קודם כל לשחק עם לב ונשמה, וליהנות מהמשחק.

אבל האנגלים כנראה מאסו בלב, נשמה והנאה. הם רוצים תוצאות. למרות שבאיטליה אף פעם לא היה יותר כסף, יותר קהל או יותר תשוקה למשחק, הנבחרת האיטלקית זכתה ארבע פעמים במונדיאל, הפסידה עוד פעמיים בגמר וזכתה פעם אחת ביורו. הרקורד האנגלי, כהשוואה, מביך: זכייה אחת במונדיאל שהתקיים אצלם בבית ב-1966, 0 העפלות למשחקי גמר במונדיאלים אחרים, 0 זכיות ביורו.

אז איך מביאים תוצאות איטלקיות לכדורגל האנגלי? מביאים אנשי מקצוע מאיטליה.

רוברטו מנצ'יני שנחת השבוע לתפקיד מאמן מנצ'סטר סיטי, כשברקורד שלו שלוש אליפויות בסרייה A וארבעה גביעי איטליה - ממשיך את הטרנד שהתחיל באנגליה כבר לפני שנתיים, עם החתמת פאביו קאפלו כמאמן נבחרת אנגליה. ההגעה של מנצ'יני קבעה עובדה יוצאת דופן: ביחד איתו יש בפרמיירליג שלושה מאמנים איטלקיים (מנצ'יני, זולה ואנצ'לוטי). הוא הגיע לסיטי בניסיון לשקם את הנזקים שעשה מארק יוז. המאמן הוולשי רכש בתקופתו במועדון שחקנים בשווי של קרוב ל-300 מיליון אירו, אבל הקבוצה שלו שיחקה לרוב כדורגל מכוער, וחמור מכך, כדורגל לא מספיק הישגי.

ההבדל: טקטיקה ומשמעת

"ההרצאות הטקטיות שלו מאלפות. הוא מבין את המשחק ברמות הגבוהות ביותר", התבטא פרנק למפארד, קשר צ'לסי, כשנדרש לתאר את החודשים הראשונים שלו בנבחרת תחת קאפלו. "המשמעת והקשיחות שלו הם משהו שעדיין לא נתקלתי בהם, אבל אין לי בעיה עם זה. זאת מקצוענות אמיתית", התפייט קפטן הנבחרת ג'ון טרי. ואחרי שקאפלו קיבע את מעמדו בחדר ההלבשה האנגלי, לא איחרו לבוא התוצאות: למונדיאל 2010 העפילה אנגליה מהמקום הראשון עם 9 ניצחונות, הפסד אחד בלבד, ויחס שערים בלתי נתפס של 6-34.

חוץ מקאפלו, עוד מאמנים איטלקים שהגיעו אחריו מותירים חותם על הכדורגל בממלכה. קרלו אנצ'לוטי מוליך את טבלת הפרמיירליג עם צ'לסי. רוברטו די-מתאו מדורג במקום השני עם ווסט ברומיץ' בליגת המשנה. אפשר להכניס למשוואה גם את ג'ובאני טראפטוני, שהגיע עם נבחרת אירלנד למרחק של משחק אחד מההעפלה למונדיאל, עד שהגיעה נגיעת היד ההיא של תיירי הנרי. האיטלקי היחיד שלא ממש הולך לו בינתיים הוא ג'יאפרנקו זולה, שווסטהאם יונייטד שלו נמצאת במקום הלפני אחרון בפרמיירליג.

אם תשאלו את האיטלקים למה המאמנים שלהם כל כך טובים, הם יפנו אתכם לשנת 1958. אז נחנך הקוברצ'יאנו - בית הספר הגבוה לכדורגל, הנמצא בפרבריה של פירנצה. המקום בו נושמים בעיקר טקטיקה, הוציא במהלך ההיסטוריה כמה מאנשי המקצוע הטובים ביותר שידע הענף. טקטיקה ומשמעת, זה בדיוק מה שהאנגלים היו צריכים.

קלאודיו ראניירי, מאמן רומא, שעבד בצ'לסי בין 2000 ל-2004, תיאר את הבדלי המנטליות בין המדינות: "באנגליה, כשנגמר המשחק, שחקנים יכולים להתפנות ולחשוב על הדבר הבא בחיים שלהם. כלומר, לחשוב כמה בירות הם הולכים לשתות. באיטליה זה לא קיים, השחקנים מחויבים למשמעת 24 שעות ביממה".

אריגו סאקי, מאמן הנבחרת האיטלקית לשעבר ומי שהוביל את מילאן לזכייה בגביע האלופות ב-1989 ו-1990, התראיין לאחרונה על נושא קאפלו. "פאביו אוהב את התשוקה האנגלית להילחם על כל כדור ולהביא למשחק אלמנטים של פיזיות ואגרסיביות. לעומת זאת, הוא לא כל כך מחזיק מההבנה הטקטית של השחקנים, למרות שמאמנים ושחקנים זרים שהגיעו לפרמיירליג בשנים האחרונות שיפרו את הנושא הזה".

ויש גם אנשי מקצוע אנגלים שמודים כי איטליה ואנגליה זה סרט אחר לחלוטין. ריי ווילקינס, עוזרו של אנצ'לוטי בצ'לסי: "כשעברתי ממנצ'סטר יונייטד למילאן ב-1984, הייתי בהלם. רק באיטליה, בגיל 27, הפכתי באמת לשחקן מקצוען. פתאום הקפידו איתי על תזונה, מערכי אימון, חיים ספורטיביים. רק בשנים האחרונות הפערים האלו מצטמצמים".

למפארד, שמוקף במאמנים איטלקים, סיכם: "הכדורגל המודרני מבוסס הרבה על החזקת כדור וסיכול ההחזקה של היריב, וגם אנצ'לוטי וגם קאפלו מתרגלים את זה איתנו כל הזמן. חוץ מזה, יש למאמנים האיטלקים מנטליות של ווינרים, ומבחינתם כל אימון צריך להתנהל בשלמות. זה מה שעושה את ההבדל".

3 סיבות לאמן באנגליה

נשאלת השאלה למה הגאונים הגדולים מאיטליה בכלל רוצים להתעסק עם הילידים מאנגליה, ולא מחפשים ג'ובים רק בכדורגל המקומי.

אז ככה. קודם כל: כסף. הכדורגל האנגלי מסוגל להציע למאמנים שכר שאין להם סיכוי לקבל בסרייה A. מנצ'יני יקבל במנצ'סטר סיטי 10.8 מיליון ליש"ט בשלוש וחצי שנים, כאשר בארבע שנים שלמות באינטר הרוויח רק 8 מיליון ליש"ט. אנצ'לוטי מקבל בצ'לסי 6.5 מיליון ליש"ט בעונה, עלייה של יותר מ-60% לעומת שכרו במילאן. קאפלו מקבל בנבחרת שכר בסיס של 6 מיליון ליש"ט לעונה, ואם יזכה במונדיאל יקבל בונוס מדהים של 5 מיליון ליש"ט נוספים.

הסיבה השנייה, ואולי לא פחות חשובה, היא סביבת עבודה נעימה יותר. בשבועות האחרונים שומעים כל הזמן על הריבים של ז'וזה מוריניו עם התקשורת באיטליה, אחרי שהתרגל לליטופים של המדיה האנגלית. בעוד באיטליה לוקחים את הכדורגל מאוד ברצינות, באנגליה הכדורגל הוא בסך חלק מעסקי השעשועים. ווילקינס מסביר: "אנצ'לוטי מאוד נהנה לעבוד כאן. הוא לא סובל מהלחץ אותו הוא הרגיש באיטליה. הוא מתהלך ברחוב, ואנשים אומרים לו, 'שלום, מר אנצ'לוטי'. בלי לחצים ואיומים. מסיבות העיתונאים יותר הגונות, ולא מתקשרים אליו לסלולרי כל 10 דקות".

והסיבה האחרונה היא מעמד המאמן באנגליה. כפי שהגדיר זאת אנצ'לוטי בעצמו: "מה שאני אוהב באנגליה זה העובדה שהמאמן כאן יכול להיות מעורב ברמה רחבה יותר. בצ'לסי אני נשאר הרבה שעות במתחם האימונים, מדבר עם אנשים, צופה בקבוצות הנוער. יש לי יותר זמן וכלים לתכנן את הדברים שאני רוצה, ולהביא לידי ביטוי את ההשקפות המקצועיות שלי".