עצמאי שהוכר למפרע כעובד לא חייב להשיב למעסיק תשלומים עודפים

בפסקי דין קודמים (אייזיק וטויטו) קבע נשיא בית הדין הארצי, סטיב אדלר, כי אין לבצע השבה או קיזוז - למעט כשהתשלום שקיבל העצמאי היה גבוה באופן ניכר מזה שהיה מקבל כעובד, וכן התקיימו תנאים נוספים: הצדדים הסכימו כי אם הקבלן העצמאי יוכר בדיעבד כעובד, תהיה השבה ("סעיף גידרון"); והעובד הוא שדרש כי מעמדו יהיה כשל עצמאי.

זאת, משום שכמעט תמיד כשמכירים בדיעבד ביחסי עובד-מעביד - יש לייחס חוסר תום-לב למעסיק שהכתיב תבנית העסקה שמנעה מהעובד זכויות קוגנטיות, ואין לבוא בטענות רק לעובד שלא מחה כל השנים על הגדרתו כעצמאי.

אולם, שני פסקי דין מאוחרים שניתנו ב-2007 וב-2008 הותירו את אדלר במיעוט וקבעו (בהובלת השופט שמואל צור) כי יש להרחיב את המקרים בהם ניתן לקבל טענת קיזוז או תביעת השבה.

קיזוז או השבה

במקרה הנדון פיליפ טיברמן עבד בחברת מקורות כמהנדס מבנים. עבודתו נחלקה לשתי תקופות: בראשונה הוגדר כ"עצמאי", ובשנייה הוגדר כ"עובד". הוא תבע מבית הדין לקבוע כי התקיימו יחסי עובד-מעביד גם בתקופה הראשונה ולקבל זכויות סוציאליות שונות המגיעות לו בגין כך.

נשיא בית הדין האזורי בבאר-שבע, מיכאל שפיצר, קבע כי גם בתקופה הראשונה התקיימו יחסי עובד-מעביד, ולפיכך טיברמן זכאי לפיצויי פיטורים וזכויות נוספות הנגזרות מכך. כן קיבל בחלקה את התביעה שכנגד שהגישה מקורות בנוגע לסכומים שקיבל טיברמן ביתר עקב מעמדו אז כקבלן עצמאי. אולם למרות שקיבל כ-855 אלף שקל ביתר, נקבע כי אין לפסוק על השבת הסכומים אלא רק על קיזוז הסכום המגיע לו ממקורות (כ-207 אלף שקל) מסכום זה.

טיברמן עירער בין היתר בנוגע לקיזוז, ואילו מקורות עירערה על הגדרתו כעובד (וערעורה נדחה) ועל הפטור שניתן לו מהשבת 650 אלף שקל שקיבל ביתר.

השבה מותנית

הנשיא אדלר השיב על כנן את ההלכות הראשונות שקבע בעצמו, ולפיהן הכלל הוא שאין לבצע השבה למעט בהתקיים התנאים שמנה לעיל, כשיש לשקול גם את מידת תום-הלב של הצדדים.

אדלר ציין כי אין "להעניש" עובד התובע את זכויותיו, והכרה בחובת השבה או קיזוז עשויה להרתיע עובדים מלהגיש תביעות להכרה ביחסי עובד-מעביד. לדבריו, הכרה בחובת ההשבה עשויה להביא לתוצאה בלתי סבירה, לפיה מעסיקים יתבעו להכיר בדיעבד ביחסי עובד-מעביד בנוגע לעובדים שהעסיקו שנים כ"קבלנים", רק כדי לקבל מהם - בדיעבד ולאחר שנים ארוכות - החזר כספי.

השופטת רונית רוזנפלד הצטרפה לעמדתו של אדלר, אך סברה כי גם אם לא מתקיימים התנאים הנוספים שציין אדלר - ניתן להכיר בחובת ההשבה אם הוכח חוסר תום-לב קיצוני מצד העובד.

השופט שמואל צור נותר הפעם במיעוט בסוברו כי נקודת המוצא היא שקיימת חובת השבה, למעט כאשר היא אינה צודקת בנסיבות העניין. לדעתו, גישת הנשיא אדלר מנוגדת לחוק, שכן "אין כל כלל משפטי הקובע כי דיני ההשבה לא יחולו ביחסי עבודה".

לעמדתו הצטרף נציג הציבור יהודה בן-הרוש, שציין כי "מתפקידו של בית הדין לשמור ולגונן על עובדים ומעסיקים כאחד".

נציג הציבור רן חרמש היטה את הכף, כשסבר כי הכלל הוא שאין השבה, הגם שהצטרף לדעתו העקרונית של השופט צור, שלפיה ראוי לשקול השבה בכל מקרה בו עובד זוכה בטובות הנאה. לדעתו, מעבר לחריגים שקבעו אדלר ורוזנפלד, יש לבחון באופן מדוקדק את מאזן הכוח בין העובד למעביד. (ע"ע 570/07).

מתי תבוצע השבה?

* התשלום לעצמאי היה גבוה באופן ניכר מזה שהיה מקבל כעובד.

* הצדדים הסכימו כי אם הקבלן העצמאי יוכר בדיעבד כעובד, תהיה השבה.

* העובד הוא שדרש כי מעמדו יהיה כשל עצמאי.

* לשקול את מידת תום-הלב של הצדדים.