המוציא רייטינג מן הארץ

"ארץ נהדרת", העונה השביעית, ו' 21:15, ערוץ 2

אחד ההסברים המקובלים להיעדרה של סאטירה אמיתית בישראל הוא שהמציאות כותבת לנו תסריטים חריפים בהרבה מכפי שניתן להעלות על הדעת. האמת - אולי יש בזה משהו: עד שמצליחים צופי ערוץ 2 לגבש לעצמם הרגלי צפייה מסודרים, מגיעה החלפת ימי השידור וכופה עליהם להתרגל ללוח חדש.

ובכן, קשת חוזרת (גם) לימי שישי, ואחרי ההצלחה המפתיעה של "צחוק מהעבודה" ו"שבוע סוף" היא משגרת, בדיוק לאותה משבצת, את הטיל הכי לא קונבנציונלי שבארסנל שלה - "ארץ נהדרת".

זו העונה השביעית של תוכנית הבידור והסאטירה הנצפית ביותר בישראל. "ארץ נהדרת" היא התוכנית הנצפית ביותר בעשור האחרון, כשהעונות האחרונות שלה (הרביעית, החמישית והשישית) הן הנצפות ביותר. אפשר לאהוב את "ארץ נהדרת", אפשר לעקם מולה את האף - אבל אי-אפשר להתעלם ממנה ומההשפעה שלה על התרבות הישראלית.

אם אייקון תרבותי חשוב כמו שלישיית "הגשש החיוור" נמדד, בין היתר, ביכולתו להטמיע ביטויים חדשים בעגה המקומית - הרי ש"ארץ נהדרת" היא ללא ספק התוכנית המשפיעה ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית: "גבר גבר", "דבר חלש", "פתט(י)" ועוד היו כבר למטבעות-לשון מוכרים.

ארץ נהדרת / צלם אלדד רפאלי


הכי לא מצ'עמם

מה הפך את "ארץ נהדרת" למה שהיא? ככל הנראה, כמו רוב תוכניות הטלוויזיה המצליחות, הרב-שכבתיות שלה. גבוהי-מצח מרכיבי משקפיים עגולים חייכו בסיפוק אל מול מה שנראה להם כסאטירה נוקבת (אם כי כמובן תמיד עלתה מקרבם הטענה לפיה יש בתוכנית יותר מדי בידור ופחות מדי סאטירה, אבל מדובר ברפלקס מותנה של ביקורת כלפי כל מה שהוא פופולרי), "העם" עלץ מול דמויות מהחיים כמו משפחת פילוס, אחרים הלכו שבי אחרי ההשקעה האדירה באיפור ובסטיילינג, או חוסר ההשקעה המכוון כמו סרט ההדבקה הבולט על אפה של בת-דמותה של ג'ודי ניר-מוזס-שלום.

אם העונות הראשונות של "ארץ נהדרת" עסקו יותר בבידור, הרי שהעונה האחרונה משכה כבר יותר לכיוון הסאטירה. אם השנים הראשונות התבססו על יכולתו המופלאה של טל פרידמן (לובה הקופאית מהעונה הראשונה, או חזקי מדריך הטיולים מהעונה השלישית), הרי שהעונות האחרונות נבנו כבר יותר על אלי ומריאנו ואף על כוכבים חדשים ומפתיעים כמו מאור כהן.

אי-אפשר לגעת באנשים שמאחורי הדמויות, בלי להתייחס לשינוי הפרסונלי המרכזי בעונה החדשה: אורנה בנאי, מעמודי התווך של התוכנית, עזבה את הקאסט לטובת המתחרה רשת. במקומה "נחטפה" מאותה מתחרה ממש, שני כהן. כבר חיוויתי כאן את דעתי לפיה למרות כישרונה של אורנה בנאי, הרי שבשנים האחרונות היא החלה מושכת לכיוונים רציניים יותר. שני כהן, לעומתה, היא עדיין צעירה ורעבה להכרה והצלחה - מגובה בכישרון קומי נדיר. זהו רק עניין של זמן עד ששני כהן תהפוך לגברת הראשונה של הדאחקה הישראלית.

מאחורי הדמויות המוכרות ניצבים שוב התסריטאים אסף שלמון ודוד ליפשיץ. שני הנתניתיים שהחלו את דרכם בכתיבה לאלי פיניש ומריאנו אידלמן הם הברומטר של התוכנית - כשהם במיטבם, יש מי שיוציא את השנינויות לפועל ויקצור את הרייטינג ומחיאות הכפיים. נראה כי חלק מהצלחת התוכנית טמונה באופיים, או ליתר דיוק - ברקע שלהם.

הם עושים סאטירה בגובה העיניים, עם קריצות לעולם הכדורגל למשל, ויכולת לזהות את הדופק הלאומי של הישראלי ברחוב. מכאן גם היכולת לשלב מערכוני נונסנס מוצלחים על גבול הטיפשי (כמו "בנות הבלוג" מהעונה הרביעית, או הפועלים הרומנים שמגדלים את קוריצה מהעונה השלישית) ביחד עם האמירות הנוקבות שליוו את העונה האחרונה ששודרה בצל "עופרת יצוקה".

נהוג להדביק כאן כתיבה סאטירית לשמאל, אבל החץ הסאטירי השנון ביותר של העונה האחרונה, היה דווקא ג'ונת'ן אולדריג' (מאור כהן), הכתב האנגלי שדמותו שיקפה את התסכול העמוק של מרבית הישראלים על חוסר ההבנה העולמי למה שמוצג בתקשורת הזרה כפשעי מלחמה.

ברקע העונה החדשה עומדים צילומי הסרט "זוהי סדום" שצילמו כוכבי התוכנית בקיץ האחרון - ושברור כבר עתה כי יהיה לשובר-קופות ענק.