הנקראות ביותר

מלאני פרס: "ילדיי יגדלו בחו"ל ולא בארץ. פה יש חרדת קיום, אין שקט"

מלאני פרס למגזין "ליידי גלובס": "איך הפוטושופ קשור בכלל לאנורקסיה? הבעיה בישראל היא הפסטיבלים, ערוץ הילדים, דור שלם של ילדים שגדל על כלום, על אם אתה נראה יפה או לא, במקום לפתח את העולם הפנימי" ■ "החלום שלי לקנות סוס, אבל אין לי כסף"

ביום גשם, כשהכבישים רטובים והמכוניות מעשנות אוויר חם מהאגזוזים, יוצאת מלאני פרס מביתה בדרום תל אביב, הולכת לאיטה ברגל ומתיישבת לבד, ליד הבר הקטן של מסעדת קנטינה, שותה הפוך חזק וחם בכוס זכוכית, ומסתכלת שעות על שדרות רוטשילד שממול. "קנטינה זה בית בשבילי", היא אומרת, כשאנחנו נפגשות שם בשעת בוקר מוקדמת, והשולחנות הלבנים, ההומים בדרך כלל אנשי פרסום מובילים, מנכ"לים מהשורה הראשונה, אמנים ואנשי תקשורת, ריקים.

יש משהו קוטבי במפגש בין הדימוי הפשוט של פרס, המראה המרוחק, האירופי והמסתורי שלה והתנהלותה המדודה והמאופקת, שהפך אותה עם השנים לאייקון של פשטות וקלאסיקה, לבין המותג "קנטינה", שם נרדף לתחכום בוטה, שואו אוף ונהנתנות."קנטינה בשבילי היא בית", אומרת שוב פרס בקולה השקט, שבקצותיו שאריות מבטא גרמני מילדותה שם. "אני יושבת כאן מהרגע שהמקום נפתח. הבעלים, ג'ו, הוא חבר טוב שלי המון זמן. בימי חמישי בלילה, כשצפוף, אני לא באה. לא בגלל האוכלוסייה, אלא כי יש לי קלסטרופוביה שמתגברת עם השנים. יצרתי לעצמי במקום הזה בועה מסוימת, שכוללת אנשי במה או מדיה, ואני מרגישה מוגנת. אולי זה יישמע קצת מוזר, אבל דווקא בקנטינה, בעובדה שלג'ו תמיד יהיה זמן בשבילי, אני מוצאת את הפשטות, את הקסם של התחושה הביתית".

היא מדליקה סיגריה, למרות שאסור לה בעצם, כי רק לפני כשבועיים עברה ניתוח להסרת פוליפ מטריד ממיתרי הקול. כשחקנית שצוברת תאוצה ("תיבת נוח", "פרשת השבוע", "שמים אחרים") וכזמרת מתחילה (דואטים עם יהלי סובול ואביתר בנאי, עבודה על חומר עם אסף אמדורסקי), היא יודעת שהקול שלה הוא כלי עבודה שחייבים לטפל בו בעדינות. אבל היא טיפה לחוצה, גם כשהיא מתראיינת מולי, מישהי שהיא מכירה הרבה שנים, ועושה הכול כדי להירגע. "הלוואי שהייתי יכולה לעבוד ולוותר על יחסי הציבור. זה נורא קשה לי. יש בי התנגדות, כי בכתבות האלה אני לא מדברת על המקצוע שלי, אלא אני חייבת לפתוח את חיי הפרטיים, לדבר על העבר, על הילדות, על דברים שלא קשורים לקמפיין או לפרויקט אחר. עד כמה שזה נשמע מופרך, איכות החיים שלך יורדת אחרי כתבות כאלה. כשנכנסים לך לפרטיות, ואת לא יכולה לרדת עם פיג'מה לרחוב, כי פפראצי מסתתר מאחורי עץ ואם הוא יתפוס תמונה לא מחמיאה שלך, אז לא יהיה קמפיין".

אין לה מכונית והיא מתנהלת ברגל, באופניים או במוניות, ומנהלת אורח חיים אורבני ופשוט עם בעלה בשנה האחרונה, השחקן איתי טיראן, הצעיר ממנה בעשור. ככה, תוך כדי שיחה לא מחייבת, הם הכירו דרך חברים בסביבה האוהדת של קנטינה. גם החתונה שלהם הייתה צנועה. 180 אורחים על מדשאת ביתה של שולמית אלוני בכפר שמריהו, כשעל הטקס הופקד הבמאי אודי אלוני, שבסרטו "מחילות" כיכב טיראן.

איך את מצליחה לשמור על חיים פשוטים?

"מה זה בדיוק חיים פשוטים?".

כאלה שלא מושפעים מתרבות הצריכה, למשל.

"ברור שאני חושבת על מה אני רוצה לקנות מחר. יש לי שאיפות. אני רוצה בית, כמה בתים, במקומות שונים בעולם, שאיפות בתחום הקריירה. החלום שלי לקנות סוס, אבל אין לי כסף. את יודעת כמה החתול שלי, זאוס, שהוא אחד משלושה חתולים, עולה? הוא בן 16 והכליות שלו לא מתפקדות, אז למדתי לעשות לו אינפוזיה בבית. למרות שזה הליך לא נעים הוא סומך עליי לגמרי. בסך הכול השאיפה שלי לנהל חיים שקטים, לא להילחץ, נמאס לי מחרדות קיום".

משחק הוא לא בדיוק המקצוע שייתן לך שקט כלכלי, בטח לא כשחקנית שבונה את עצמה.

"לכן הדוגמנות מחזיקה אותי מבחינה כלכלית עד היום. אני לא בונה בינתיים על המשחק כמקור פרנסה, כי אם אעשה את זה, הקריירה שלי לא תיבנה כמו שאני רוצה, דווקא כי אני בלונדינית שבאה מגרמניה".

גם השחקנית שרה פון שוורצה גרמנייה.

"היא לא בלונדינית גרמנייה עם עבר בדוגמנות, והיא למדה משחק. אני לא יכולתי להרשות לעצמי לימודי משחק אינטנסיביים ולא לעבוד. למדתי משחק באופן פרטי, לקחתי שיעורי פיתוח קול אצל רחל הוכמן, השקעתי איפה ואיך שיכולתי. אין לי הורים שיכלו לממן לי לימודים מסודרים".

רונית יודקביץ' ויעל אבקסיס עשו את המעבר למשחק בטבעיות. נדמה שאיזשהו חשש פנימי מעכב אותך.

"רונית עברה לתחום אחרי שנים שלא דגמנה ונכנסה לתעשייה כשהדור החדש, שגדל על יעל בר זוהר, לא זכר אותה כסופר סטאר של שנות ה-80. לא נפל עליה הסטריאוטיפ של הדוגמנית מראש אינדיאני".

את פוחדת מהסטריאוטיפ.

"אני מודעת לו ונזהרת לא ליפול אליו. אני לא משחקת דוגמניות, לא מגלמת את האובייקט המיני שמזילים עליו ריר ואין לו מה להגיד, למרות שמציעים לי את זה כל הזמן. אם הייתי לוקחת תפקיד כזה פעם אחת, לא הייתי יוצאת מהדימוי הזה".

למרות שיכולת להתפרנס לא רע.

"כסף חשוב לי מאוד, אבל לא בכל מחיר. אני רוצה שייקחו אותי ברצינות ושאקח את עצמי ברצינות, רוצה לעבוד על תסריטים טובים עם במאים טובים".

היא מרגישה נוח מול מצלמה, כל מצלמה. אחרי שעשתה לא מעט פרסומות, המעבר לקולנוע ולטלוויזיה היה לה קל. "משהו במכשיר הקטן הזה, שיוצר דיסטאנס בין זה שדורש ממך משהו מסוים, לביני, נתן לי תמיד תחושה נוחה. גם כשעשיתי פרסומות סטילס היה לי קל לדמיין את עצמי בסיטואציות שביקשו ממני. בטלוויזיה ובקולנוע זה תלוי בסצנה, בטקסט. יש סצנות שיותר קל לי בהן וכאלה שפחות, אני לא יודעת מה יהיה אם יבקשו ממני להמציא דמויות כמו שאיתי עושה. אני לא בטוחה שיש לי את הכלים והניסיון".

תשחקי, כמו איתי, בתיאטרון?

"לא. יש לי פחד במה נוראי".

הופעת בתצוגות אופנה מול אלפי אנשים, מה ההבדל?

"לקח לי שלוש שנים להשתלט על הרעד בגוף לפני שהייתי צריכה לעלות לבמה. פעם חברת בגדי ים הורידה אותי מצילומי קטלוג שלה, בגלל שלא הצלחתי בשום אופן לעשות סיבוב על במה בתצוגה השנתית הגדולה, כי נכנסתי לשיתוק. לא נוח לי עם אנשים בסביבה שאני לא מכירה. אני מרגישה שקופה. מול קהל אני מרגישה שאסור לי לעשות טעויות. אני מאוד פגיעה".

למה?

"כנראה בגלל ניסיון החיים הלא קל שלי".

"לא היו לי באמת אימא ואבא"

פרס, 38, במקור פרש, נולדה בברלין לאם יהודייה ואב נוצרי. כשהייתה בת שלוש הוריה התגרשו, והיא עברה לחיות עם אביה. בגיל 12 גילתה לראשונה שהיא יהודייה, כעבור שלוש שנים עלתה עם אמה לארץ והן התגוררו במרכז קליטה בנצרת עלית בתנאים קשים. בגיל 17 עברה לתל אביב והתחילה לדגמן, וכשהאם חזרה לגרמניה כעבור כמה שנים, החליטה מלאני להישאר בישראל. מאז הפכה לאחת הדוגמניות העסוקות והמתמידות בתחום, וכבר שמונה עונות היא משמשת כפרזנטורית של הוניגמן ולאחרונה אף השיקה החברה קו על שמה, "מלאני פרס פור הוניגמן", בדומה למה שעשתה H&M לקייט מוס.

רק לפני תשע שנים העיזה וניגשה לאודישן הראשון שלה, לסדרה "אבאל'ה", ומיד התקבלה לתפקיד הראשי לצד שמיל בן ארי. אחר כך כבר צברה ניסיון בהופעות ב"תיק סגור", "הבורגנים", "טלנובלה בע"מ", "פרשת השבוע", "הכלה הסורית" וממש בימים אלה משודרת הסדרה "תיבת נוח", של הבמאי רני בלייר, העוסקת בקבוצת טיפול אצל פסיכולוג. פרס מגלמת שם אחת מהמטופלות לצדם של יעל אבקסיס, מרק איווניר ועופר שכטר. "את רני הכרתי ב'פרשת השבוע', כששיחקתי את המאהבת של רונית אלקבץ. הוא מנהיג, אבא, אוטוריטה שמכבדים וקצת חוששים ממנו. היה לי רצון לרצות אותו. נוצרה על הסט תחושה של טיפול. החוויה המרכזית שלי מהצילומים היא פגישה עם פסיכולוגית התגלותית שהוא הביא לסט, שדיברה על טיפול דרך החוויות הטובות ולא דרך הטראומות. אני זוכרת שכשחזרתי הביתה וחשבתי שאין לי הרבה חוויות טובות מהילדות, ניסיתי להיזכר בדברים יפים. למדתי שם לא להגיד את האמת בכל מצב, שאפשר לעדן אותה - ואני בנאדם של מה שאתה רואה אתה מקבל".

לאחרונה סיימה צילומים לסרט חדש, "התפרצות X" המבוסס על ספרה של עדנה מזי"א, בבימויו של איתן צור (לצדם של יוסי פולק ואורנה פורת), העוסק בזוגיות בין גבר מבוגר לאישה צעירה.

"התפרצות X" ימצב אותך באופן סופי כשחקנית?

"גם הוא ימצב אותי כשחקנית. אני לא רוצה לתלות את כל הציפיות שלי על סרט אחד. אני מאמינה בתהליכים, בעבודה קשה, ויש לי סבלנות. נכון שהדברים יכולים ללכת קצת יותר מהר, אבל אני לא מתכוונת לרדוף אחריהם".

איכות פנימית

השמש מכה על הסוכך באור צהוב, מלטף, ופרס, יפה כמו בפעם הראשונה שנפגשנו לפני 21 שנה, רק בשלה יותר ומפוקסת, מעזה לבטא את עצמה בפתיחות שלא הייתה לה אז, ילדה נערית בשיער קצר, עולה חדשה מברלין, שעשתה את צעדיה הראשונים בעיר הגדולה ובעולם הדוגמנות. היא הייתה מאוד שקטה, ביישנית, ועם איכות פנימית שקרנה החוצה. פרס מעולם לא הייתה נערת מועדונים קלת דעת, אלא יותר הטיפוס המעמיק שהסתובב בתיק עם ספר באנגלית שהיה נשלף בכל רגע פנוי, מפריד אותה מאיתנו, חבורה פטפטנית של דוגמניות שחיפשו דרך משעשעת להעביר את הזמן עד לתחילת הצילומים. אף פעם לא היית סלב, אמרתי לה, למרות שבחשבון כולל ידוענות שווה כסף. "מהניסיון שלי", היא עונה, "זה בזבוז זמן. כסף לא רואים מלהיראות בפתיחות ובהשקות. צריך להשקיע את האנרגיה בעבודה. להביא את עצמך ב-100% למה שאת עושה".

הבועה שבנתה לעצמה באה לחפות גם על היעדר זהות מגובשת, על ריחופה בין העולמות, בלי יכולת להניח רגל על אדמה יציבה. בניסיון העקר שלה להכות שורש נדדה בין אירופה לישראל במשך ארבע שנים, חייה מקופלים במזוודה. "הפעם הראשונה שנסעתי לגרמניה אחרי שהגענו לארץ היה חודש אחרי שפרצה מלחמת המפרץ הראשונה. לפני כן עבדתי קצת בחו"ל, אבל ההורים שלי השתגעו ממה שקורה פה וקראו לי לחזור לברלין".

זה קרה אחרי שלוש שנים וחצי בארץ. הרגשת כבר ישראלית?

"עד היום אני לא מרגישה ישראלית לגמרי".

וכשאת מגיעה לברלין, את מרגישה גרמנייה?

"לא. אין לי שורש אמיתי. אם תשאלי אנשים כמוני, שנעקרו מהסביבה הטבעית שלהם בשיאו של גיל ההתבגרות, נעקרו מהורה אחד ונזרקו למדינה שהם לא יודעים את השפה שלה, עם מנטליות פרימיטיבית ביותר, זה משאיר צלקות. אחת הטראומות הקשות שלי היה להגיע לנצרת עלית. מחקתי את התקופה ההיא ואני לא רוצה להיזכר בה. גם אימא שלי היא סיפור לא פשוט. אנחנו לא בקשר. גם כשהיא גרה בארץ - אני עברתי לת"א, עבדתי, הייתה לי אהבה ראשונה, גרתי לבד. לא היה לי רצון לחזור לגרמניה למקום שאין בו הורים תומכים. לא היו לי באמת אימא ואבא".

הקושי הפך אותך גם למאוד חזקה.

"העצמאות מחזקת. היום יש לי ביטחון בעצמי, אני אוהבת ומכירה את עצמי ואני די שלמה עם מה שאני, למרות שיש עוד הרבה דברים שצריך לעבוד עליהם".

הבחירה בחתונה אזרחית באה כי חשת עקורה?

"אף פעם לא היה לי חיבור לדת, כי לא ידעתי שאני יהודייה עד גיל מאוחר יחסית. יש לי התנגדות לממסד הדתי, לרבנות, ואני לא רוצה, חלילה, להגיע להתגרש שם. דווקא לפני החתונה התעורר בי צורך להתחבר לעבר, וחיפשתי פרטים על סבתא-רבתא שלי ממשפחת קרוגר, שאותה אני עוד זוכרת, ששרדה את השואה וניצלה מטרזינשטט, אבל לא דיברה מעולם על התקופה ההיא. מצאתי שבשנת 43' העבירו אותה למחנה ההשמדה, ובסוף המלחמה חזרה לברלין, עלתה לארץ, ילדה את אימא שלי, ושוב חזרה לברלין".

כנערה לא חווית גילויים של אנטישמיות?

"לא. גדלתי בברלין של אחרי באדר מיינהוף, בבוהמה, באווירת אנרכיה, בסצנה השמאלנית. כשהגעתי לארץ, היה כאן חרם על תוצרת גרמניה, והדבר הכי מזוהה עם האומה הגרמנית חוץ מהשואה היה הפורנו".

פרס בחרה לא להתגייס. לדבריה, פחדה מהסיווג הביטחוני הנמוך שתקבל כבת לנוצרי-גרמני. היא מעדיפה לא להרחיב בנושא הטעון הזה, בעיקר אחרי שבעלה, איתי טיראן, שלא התגייס לצה"ל בגלל שנדחה על ידי הצבא, סבל מהתנפלותו של הבמאי שמואל הספרי, שפרסם, יחד עם אלדד יניב, מניפסט קיצוני נגד השמאל והמשתמטים, ותקף אותו. "אני מדבר על איתי טיראן וגם על (משתמטים) אחרים", השתלח הספרי. "מי שמשתמט גונב לי מהכיס. אני שמרתי עליך כשהיית קטן, עכשיו אני צריך שתשמור עליי, אז אתה משתמט ונעלם והולך לשחק בתיאטרון? זה לא מוסרי, זה טמא. כשאני בוחר שחקנים, אני לא עובד עם משתמטים. בדיוק כמו שלא אעבוד עם גנב, לא אעבוד עם אנס, לא אעבוד עם רוצח".

"מאוד נפגעתי מהדברים האלה", אומרת פרס, ולא מוכנה להוסיף. טיראן והיא רוצים להשאיר את הפרשה המיותרת הזאת מאחור.

און אנד אוף בטיפול

בגיל 26, אחרי יותר מארבע שנות נדודים בעולם, היא חזרה לארץ, מדוכדכת כמו שלא הייתה מעולם. "הייתי בדיכאון קטסטרופלי. לא היה לי עוגן, לא בסביבה, לא בתוכי, לא הצלחתי להתפרנס כמו קודם, הייתי כולי עצמות, איבדתי שיער. נראיתי כמו שהרגשתי".

ואיך בכל זאת אספת את עצמך?

"יש לי כנראה איזשהו רפלקס הישרדותי שאמר לי 'די, תפסיקי להתעלל בעצמך'. הייתי בטיפולים פסיכולוגיים און אנד אוף מגיל 21. תמיד כשהרגשתי שאני לא יכולה לעזור לעצמי יותר הלכתי לטיפול, כולל בתקופה שהייתי בפריז".

כולל טיפול תרופתי?

"באופן עקרוני אין לי שום דבר נגד כדורים פסיכיאטריים, למרות שהיום לוקחים אותם בפזיזות. לדעתי, אדם צריך להגיע לנקודה מסוימת כדי לעלות למעלה. למרות שהציעו לי כמה פעמים, פחדתי לקחת כדורים, בעיקר בגלל התלות".

גם בטיפול פסיכולוגי מפתחים תלות.

"זאת הסיבה שהתקופה הכי ארוכה שהייתי בטיפול הייתה למשך שנתיים וחצי. אני פוחדת לאבד את עצמי ולהיחלש - אז אני נאבקת בשיניים כדי לייצב את עצמי, בועטת לכל הכיוונים, עושה הרבה טעויות. במערכות יחסים היו מצבים שהפכתי לאובססיבית, בעיקר באהבה הראשונה, שליוותה אותי ברקע תשע שנים".

ברשימת האקסים שלה אפשר למצוא, בין היתר, את המוזיקאים דודי לוי, אדם הורביץ ומאור כהן, והצלם גיא כושי - כולם עם רקע באמנות. למרות המשיכה שלה לעולם הזה, לקח לה זמן לעשות את הצעד הראשון כדי להיכנס לעולם המשחק והמוזיקה. "פחדתי ללכת לאודישנים שבהם הייתי צריכה לדבר, כי פחדתי מהשפה. יש מילים שקשה לי להגות. פחדתי שיסתכלו עליי, שילעגו לי. הייתה אליי הערכה גדולה כדוגמנית ולא רציתי שכשאפתח את הפה אאבד את הריספקט המקצועי".

החודש עלה להצבעה בכנסת חוק הפוטושופ שהולך לעשות את החיים קשים לדוגמניות שהן לא ילדות.

"מה זאת השטות הזאת? איך הפוטושופ קשור בכלל לאנורקסיה? מי שדוחף את החוק הזה הוא זה שיצר את תופעת הדוגמניות החלולות, דוגמניות הסלב, ועכשיו זה התפוצץ לו בפנים. אני זוכרת אותו שופט בתחרויות של הווואין טרופיק. איזו חוצפה יש לו בכלל. שיתבייש".

את מתכוונת לעדי ברקן.

"את אמרת".

דוגמנות יכולה להחמיר תופעות של אנורקסיה.

"צריך לטפל במחלה ולא בסימפטום. תעבדו קודם על המדיה. הרי גם היום בארץ האידיאל הוא בר רפאלי, שרחוקה מלהיות אנורקטית. הבעיה היא הפסטיבלים, ערוץ הילדים, דור שלם של ילדים שגדל על כלום, על אם אתה נראה יפה או לא, במקום לפתח את העולם הפנימי של הילד. פוטושופ הוא דבר נפלא. לעשות עליו הצעת חוק? את צוחקת עליי. תראי איך המדינה הזאת נראית".

מה מפריע לך?

"מה לא? טיפולי שיניים במקום תרופות מצילות חיים, לאנשים אין מה לאכול, שחיתות, מים, איכות הסביבה, עזה".

עוד לפני שהעזה לשחק ניסתה לשיר. ב-91' עבדה קצת עם יהלי סובול, חבר טוב, על חומרים באנגלית, אבל רק כעבור שבע שנים יצאו בדואט משותף. בפרויקט הבא שלו, "30", השתתפה באופן דומיננטי יותר, אבל שם, פחות או יותר, זה נגמר.

למה לא התמסרת למוזיקה?

"כי עבר זמן עד שהבנתי שאני צריכה לכתוב את החומר לבד, אני יותר מדי דעתנית".

מה עם ילדים?

"יהיו".

איפה תגדלי אותם?

"בחו"ל, במקום שקט. פה יש חרדת קיום. אין לאף אחד פה שקט אמיתי".

אבל איתי קשור לעברית, נטוע עמוק בתיאטרון הישראלי.

"שחקנים ברמה שלו חולמים על התנסות בחו"ל".

על איזה תפריט תרבותי יגדל הילד שלכם?

"רוקנרול, על ערכים כמו חיה ותן לחיות, לכבד את עצמך ואת האחר, ליהנות ממה שעושים, על היסטוריה".

מה את צורכת?

"ספרים. כרגע אני קוראת ספר של סוזן זונטאג, הרבה סרטים דוקומנטריים. תיאטרון אני רואה בעיקר כשאני באה לראות את איתי".

ומאיתי את מצליחה ליהנות?

"מי לא נהנה ממנו? הוא מהפנט".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות