הרווח של צדיק בינו על הבנק הבינלאומי: 1.1 מיליארד שקל

תשואה ממוצעת של 29% בשנה ■ העסקה לרכישת מניות משפחת ספרא בבינלאומי הייתה פחות מתוקשרת מעסקת אי.די.בי, אבל לא פחות מוצלחת ■ אישיותו של הרוכש, אדם שמתרחק מאור הזרקורים, לא מתראיין, ומשתדל לשמור את עסקיו בפרופיל נמוך, הרחיקו מהרדאר את התשואה הפנטסטית שעשה

"זה הזמן הנכון לקנות, כשהדם זורם ברחובות", אמר הברון רוטשילד לאציל צרפתי צעיר בסתיו 1871. צרפת התאוששה אז מתבוסה משפילה לפרוסיה והייתה שסועה במלחמת אזרחים. הדם באמת זרם ברחובות פאריס. האגדה מספרת שהאציל הצעיר שמע לעצתו של הברון והכפיל את הונו תוך שנתיים.

בשנים 2002-2003 הדם לא זרם ברחובות ישראל, אבל אוטובוסים ובתי קפה התפוצצו. המוראל הלאומי היה בשפל והכלכלה במיתון חמור. מי שהעז והשקיע יכול היה לעשות את עסקת חייו.

שניים אכן העזו והצליחו. את העסקה הראשונה כולם מכירים: נוחי דנקנר רכש את השליטה באי.די.בי מידי משפחות רקאנטי וקרסו, והפך אותו מאז לקונצרן הגדול והחזק בישראל, תוך שהוא עצמו נהפך לאיש העסקים המשפיע ביותר במשק.

העסקה השנייה הייתה לא פחות מוצלחת, אבל לבטח פחות מתוקשרת - אולי בגלל אישיותו של מי שביצע אותה, צדיק בינו, אדם שמתרחק מאור הזרקורים, לא מתראיין, ומשתדל לשמור את עסקיו בפרופיל נמוך.

באפריל 2003, קצת לפני שדנקנר השלים מו"מ ארוך ומתיש ורכש את השליטה באי.די.בי, רכש בינו בן לילה ולאחר מו"מ קצרצר את השליטה בבנק הבינלאומי , תמורת 90 מיליון דולר. סכום זה שיקף אז, בשרשור, מכפיל הון (שווי שוק להון עצמי) של 0.5.

מאז הלך הבנק הבינלאומי והתעצם. הסכום שהשקיע בינו, 90 מיליון דולר, הפך תוך שש שנים ל-415 מיליון דולר, תשואה של 29% בשנה ורווח נקי של 1.1 מיליארד שקל. היום אפשר לומר בוודאות כי זו רכישת הבנק המוצלחת ביותר בישראל בעשור האחרון.

מתחת לאף של מנורה

ב-2003 נמאס למשפחת ספרא מישראל. המשפחה קצה במריבות, היחסים בינה לנציגה הבכיר בארץ, שלמה פיוטרקובסקי - קודם מנכ"ל הבינלאומי ואח"כ יו"ר הבנק - התקררו מאוד. בני ספרא החליטו למכור את הבינלאומי (ושנתיים לאחר מכן הם מכרו גם את אחזקותיהם בסלקום). פיוטרקובסקי ניסה לארגן קבוצה שתרכוש את הבנק וגם תאפשר לו להישאר יו"ר. בסופו של דבר חבר לחברת הביטוח מנורה, הצעה הוגשה ומו"מ החל.

אבל מנכ"ל מנורה, ארי קלמן, פעל בזהירות. הבינלאומי היה אז בשפל המדרגה. בשנים הקודמות הוביל פיוטרקובסקי את הבנק להתרחבות מואצת באשראי עסקי, וכשהגיע המיתון התברר שמישהו קפץ גבוה מדי. הבינלאומי נאלץ להפריש לחובות מסופקים וספג הפסדים כבדים מאשראי עסקי כושל. בשנת 2002 הבנק הפסיד, ובשלוש השנים 2001-2003 הציג תשואה ממוצעת של 2.8% על ההון. רק דיסקונט היה יותר גרוע. קלמן חשש ורצה בדיקת נאותות מקיפה.

כאן נכנס לתמונה בינו, בעל השליטה בחברת האנרגיה פז. ביחד עם שותפיו, משפחת ליברמן, הגיש הצעה, ומתחת לאף של מנורה לקח את העסקה. בינו לא דרש לעשות בדיקת נאותות. הוא, שגדל בבנק הבינלאומי מעמדת ה'טלר' עד לכסא המנכ"ל, ידע בדיוק מה הוא עושה. במו"מ זריז סיכם עם משפחת ספרא על רכישת הבנק ובספטמבר הפך לבעלים.

תשואה של 25% בשנה

התשואה הפנומנלית של בינו בבינלאומי נובעת קודם כל מהמחיר הנמוך ששילם, חצי מההון, מחיר הנובע מהמצב הכללי ומהרצון של משפחת ספרא למכור - ויפה שעת אחת קודם.

אבל בינו נהנה גם ממבנה האחזקות המשורשר באמצעותו נרכשה השליטה. בינו שילם 90 מיליון דולר (שווה ערך אז ל-401 מיליון שקל) ורכש 51.89% מחברת האם פיבי, שהחזיקה את מניות השליטה בבינלאומי - 48.3%. כך שבינו שילם רק על 25% מהבינלאומי, אחזקותיו בשרשור, אבל בפועל רכש את השליטה המלאה בבנק.

מאז בינו רק הגדיל אחזקותיו. כיום הוא מחזיק ב-79% ממניות פיבי, ואילו פיבי הגדילה אחזקותיה בבינלאומי עד לשיעור של 54.3%. הבינלאומי מעולם לא חילק דיבידנד אלא הגדיל את ההון העצמי ורכש בנקים.

בינו נהנה מעליית השווקים ומהגאות במשק, וגם יישם בבנק אסטרטגיה ברורה של פיזור סיכונים, הקטנת החלק העסקי והגדלת החלק הקמעונאי. תוך ארבע שנים הפך הבינלאומי לקבוצה הכוללת חמישה בנקים. לצד הבינלאומי ופאג"י, רכש בינו מספר בנקים קמעונאיים: בנק אינווסטק (כיום יובנק) נרכש ב-2004, אוצר החייל ב-2006 ומסד ב-2007. את המשבר הנוכחי עבר הבינלאומי כמעט ללא שריטה.

כדי לחשב את הרווח של בינו נבדוק כמה שוות אחזקותיו לפי השיעור המקורי של הרכישה. אם תחלק פיבי את מניותיה בבינלאומי לבעלי מניותיה יקבל בינו 25.04% מהמניות. שווי השוק של הבינלאומי היום הוא כ-6.2 מיליארד שקל. בינו יקבל לידיו מניות בסך 1.56 מיליארד שקל, לאחר שהשקיע 401 מיליון שקל, כלומר תשואה שנתית של 25%. החישוב התיאורטי שערכנו מוטה כלפי מטה. אם ירצה בינו באמת למכור את השליטה בבינלאומי הוא ידרוש ויקבל גם פרמיית שליטה מכובדת.

העסקה הבנקאית המוצלחת ביותר

בהמשך העשור היו עוד שתי עסקאות לרכישת בנקים. משפחת ברונפמן ורובין שראן רכשו מהמדינה 26% מדיסקונט תמורת 1.3 מיליארד שקל. ארבע שנים לאחר מכן, שווי השוק של חלקם בבנק הוא 2.3 מיליארד שקל. בניכוי דיבידנד, התשואה השנתית הממוצעת של הברונפמנים היא 16%.

עסקה אחרת הייתה רכישת 10% מלאומי על ידי קרנות סרברוס גבריאל. הקרנות רכשו את אחזקותיהן בנובמבר 2005 לפי מחיר של 17.5 שקל למניה, ובתמורה ל-2.47 מיליארד שקל. במאי ויוני 2009 נמכרו המניות במחיר ממוצע הנמוך ב-40% מהרכישה. בשקלול דיבידנדים שהתקבלו, הפסידו סרברוס וגבריאל 16% מהשקעתן בלאומי, סכום של 407 מיליון שקל. אין תימה שהעסקה של בינו הייתה המוצלחת ביותר.