תיעוד בגובה העיניים

נועה צדקה עושה אמנות מהחומרים הכי פשוטים של החיים. בתערוכה שתיפתח מחרתיים (ה') בגלריה דולינגר בתל-אביב, היא משיקה ספר אמן וחוזרת, כמו סוגרת מעגל, לבחור ולערוך את חומריה מתוך השפע התיעודי שהקיפה בו את צופיה בתערוכתה במוזיאון תל-אביב, לפני שלוש שנים. הספר והתערוכה החדשה כמו משלימים את הטרילוגיה.

ולמה "כמו"? כי אצל צדקה המעגלים הם אובססיביים ואינסופיים, ואינם נסגרים באמת. תמיד היא משאירה קצוות פרומים, מרושלים או מחודדים - בין אם הם פונים פנימה, אל עצמה ואל העבר, אל "המאגר" שבו היא מסתגרת וצוללת; ובין שהם מסתלסלים החוצה, כשהיא שולחת זרועות ומבטים בוחנים אל העולם הסובב אותה, אל הכאן ועכשיו או רחוק יותר, מצפה לבאות.

ספר האמן של צדקה הוא אסופה של "משפטים מהמחברת שלי", כפי שהיא מציינת. רפרנס לחיים האמיתיים שלה ושל כל סובביה - אמה ואביה, אחיותיה ובעיקר אחת מהן הקרובה לה במיוחד, מאהביה וידידיה, ואפילו עוברי אורח מזדמנים - שהונצחו בצילום ועברו דרך המסננת של עולמה הפנימי, דרך מבטה הסובייקטיבי המסוכסך לעתים ומפויס לעתים קצת יותר רחוקות. העריכה העצבנית והקופצנית המעמתת קרוב ורחוק, מהותי וסתמי, מוסבר וסתום, יוצרת את הגודש המספק למקטעים הנגלים אל העין אמינות של "חיים שלמים".

השילוב בין מצלמה מתעדת בשחור-לבן "אובייקטיבי", כמעין צילום רנטגן של היומיום, לבין המשפטים היומניים המאוד אינטימיים-חושפניים, יוצר מתח שמעלה דמעות בעיני הקורא/המתבונן. שם הספר, "המעבר בתעלות הדמע תקין", מעיד על יכולתה לראות את כל זה במידה של ריחוק ואירוניה. אולי היא נהנית סוף-סוף מאיזו תחושת בגרות מפוכחת, נינוחה יותר.

"כאמנית מייצרת צדקה רמות שונות של מפגשים בין מציאות לאמנות", כותבת אוצרת התערוכה, רויטל בן-אשר פרץ. "הבחירה בשיתוף פעולה עם גלריה מסחרית היא צעד ראשון ובלתי שגרתי עבורה. זוהי הכרה רגשית ומעשית שהיא 'חלק מהחיים'".

צדקה, היום בת 42, חיה בתל-אביב עם בן זוגה האמן הפולני ארקדיוש טומלקה, שאותו הכירה בתקופת לימודים בהולנד, ועם בתם רומקה. בספר היא מתעדת "מסע התבגרות" בשני חלקים. תקופת נדודים וטלטלות רגשיות ופיזיות, בין ישראל ואירופה בשנים 1992-1996. תקופה זו היא מכתירה בכותרת "ואיך ציפיתי כל הזמן ושאלתי את הרחוב איפה האהוב שלי?" - כמי שמחפשת מזור לליבה ומתאכזבת בכול פעם מחדש, כשהאהבה אינה מרפאה את פצעיה.

בחלקו השני הספר מגיע לתקופת ה"התיישבות" שבה הכירה את אהובה, בין השנים 1997-2004. גם כאן היא מתארת נדודים וקונפליקטים, אך בעוד שבחלק הראשון שלטה האקראיות, כאן היא מתמקדת בהדרגה במאבקים הפנימיים והזוגיים שמובילים לאיזו סימביוזה של קבלה, חיים משותפים שבהם ניתן למצוא שקט-יחסי מבורך.

כך, למרות דמותה המרדנית, אמנותה הבלתי מתחנפת, עיסוקה האובססיבי בעצמה ובחייה כחומר גלם, צדקה מגישה לנו בסופו של דבר איזו מסקנה פשוטה, מנחמת. אפשר לנוח, יש מקום לאהבה. "המעבר בתעלות הדמע תקין" הוא משפט הלקוח מתוצאות דו"ח רפואי המעיד על כך שאין סיבה קלינית לדמעות הזולגות - מציינת בן-אשר פרץ. "נראה אפוא כי בעוצמות החיים טמון הסוד, והוא המפתח לפענוח הספר והתערוכה של נועה צדקה". *

"המעבר בתעלות הדמע תקין", גלריה דולינגר, הפתיחה: ה', 7.1, 20:00. בימי ג' יתקיימו הקראות מהספר ב-20:00, שעות פתיחה: ג' מ-17:00, ד', ה' 12:00-19:00, ו' ש' 11:00-14:00