לא כל הזרמה, מאיצה צמיחה

מעטים הדברים בעולם שמרגיזים אותי יותר מהטענה שהוצאות הממשלה נובעות מנדיבות לבם של השרים - ולא מכיסי משלמי המסים.

הנאום שנשא שר האוצר הבריטי אליסטייר דרלינג לפני אישור התקציב כלל פנינים כגון "בחרנו שלא לתת לאזרחים לשקוע כשאיבדו את משרותיהם, אלא להתערב ולעזור להם". לא, מר דרלינג, לא אתם עזרתם, אלה משלמי המסים שעזרו.

אם נתעלם לרגע מההתבטאות המקוממת הזו, נראה דווקא הגיוני לחשוב שהנטל ייפול על משלם המסים בזמן שהאבטלה גואה והתאגידים קורסים. עם זאת, אף אחד לא מבטיח לנו שההוצאה הממשלתית היא הכלי הנכון לעידוד הצמיחה.

הנה דוגמה: אשתי היא צלמת המתמחה בדיוקנאות. לאחרונה היא זכתה בחוזה מטעם מועצה עירונית כלשהי, והעבודה העסיקה אותה במשך כמה שבועות. כאשר עבדה עבור המועצה, נמנעה במכוון מלחפש עבודה במגזר הפרטי. התחרות נפגעה. לחברה פרטית שמחפשת צלם יש עכשיו פחות אפשרויות, וייתכן שהייתה משלמת בסופו של דבר כסף רב יותר עבור שירותיו של צלם גרוע יותר. התוצאה לכך יכולה להיות ביטול המיזם כולו - ולפיכך אובדן עבודה של צלמים נוספים.

התומכים בהוצאה ציבורית לעידוד הצמיחה טוענים שהממשלה מעסיקה עובדים ומוציאה אותם ממעגל האבטלה. העובדים האלה, אומרים התומכים, מוציאים כסף המשמש לשכירת שירותיהם של עובדים אחרים, שיצאו אף הם ממעגל האבטלה. ואלה מוציאים כסף רב יותר - וכולי וכולי. כלומר, יש כאן "מכפיל", שמגדיל את הצמיחה כתגובת שרשרת שמתחילה בהוצאה הממשלתית. אלא שמהדוגמה שנתתי מחיי הפרטיים אפשר לראות שלפעמים מדובר ב"משחק סכום אפס". יתרה מכך, במקרים מסוימים של התערבות ממשלתית בכלכלה, המכפיל יכול אפילו להתגלות כשלילי (ע"ע: ברית המועצות).

ובכל זאת, ההנחה היא שמדובר בדרך כלל במכפיל חיובי, לפחות בתקופות מיתון. ספרו של הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס, "תאוריה כללית של תעסוקה, ריבית וכסף", כולל דוגמה למכפיל בשיעור של פי עשרה מההוצאה הממשלתית. לשם השוואה, המכפיל שניסחה מועצת היועצים הכלכליים של הנשיא אובמה עומד על 1.6. זהו סכום פעוט לכאורה, אבל הוא יכול להביא להישגים מרשימים: אם הממשלה הוציאה מיליארד דולרים על בניית כמה גשרים, התוצאה תהיה שווה 600 מיליון דולרים למגזר הפרטי. אנחנו מקבלים את הגשרים, ועוד כל מיני דברים טובים אחרים. עם מכפיל של 1.6, נדמה שגם מדיניות שבה משלמים לאנשים שיקברו כסף ואז יחפרו ויוציאו יותר כסף - הגיונית. אפילו מכפיל חצי אומר, בעצם, שהיינו משיגים גשרים בשווי מיליארד דולרים בעודנו מפסידים רק 500 מיליון דולרים בביצועי המגזר הפרטי - וגם זו עסקה לא רעה.

הניתוח הזה מבהיר בהחלט על מה אנחנו מדברים כאן, אבל הוא לא מבהיר לנו מהו המכפיל. ראיתי כבר הערכות המבוססות על עבודתם האחראית של כלכלנים מוכרים, הנעות בין אפס ל-1.5 (ואף למעלה מזאת אם נביא בחשבון שכלכלת העולם עמדה בשנת 2009 על סף שפל כלכלי שלא היה כדוגמתו). לכן, אין להתפלא על כך שישנם בתחום אי-הסכמות, ואפילו ויכוחים שמגיעים כמעט לכדי אלימות. הוצאות הממשלה משתנות עם שינויי הכלכלה המתמידים, וכמעט בלתי אפשרי לומר מה גורם למה.

המסקנה שלי: נראה שהמיזמים הממשלתיים נהנים מהספק באמצעות תיזת המכפיל, בעיקר בעתות משבר. האם בכלל שווה להחזיק את המיזמים הללו? האם ייתכן שבחלקם בכלל מדובר במשחק סכום אפס? את זה איש אינו שואל.**

כלכלן יקר,

מאז ומעולם סיקרנו אותי שני דברים: ראשית, מדוע פקקי התנועה כבדים יותר בתחילת השבוע? ושנית, מדוע הפקקים כבדים יותר כאשר יורד גשם. ברור לי שהנהגים נזהרים יותר בימים גשומים, אבל נדמה לי שהתחבורה זוחלת יותר לאט אפילו בימים גשומים קלות - כאלה שבהם כמעט שאי-אפשר אפילו להרגיש את הטיפות. למה?

הנוסע המבולבל, קוריאה הדרומית

נוסע יקר,

התחלתי בבדיקת הנתונים, והם בהחלט הפתיעו אותי. חברת אינריקס, המספקת את הנתונים למערכות הניווט הלווייניות במכוניות, מדווחת שהעומסים הגדולים ביותר בשבוע - לפחות בגבולות ארצות הברית - נרשמים דווקא בימי שני, שלישי ורביעי. ערבי שישי אף הם די גרועים, אך הערבים של היום הראשון בשבוע הם השקטים ביותר.

ובאשר לנתוני הגשם, שני אקדמאים אוסטרלים מצאו דווקא שככל שיורד יותר גשם, כך קטן היקף התחבורה בעיר מלבורן. כך שאתה מבקש ממני להסביר שתי תופעות מתעתעות, שכנראה כלל לא מתרחשות.

אז מה קורה כאן? אפשרות אחת היא, כמובן, שהדברים שונים בקוריאה, אבל אני לא בטוח בכך: נדמה לי שהאוסטרלים, האמריקאים והבריטים שותפים לדעותיך בנושא ימים גשומים ופקקי תנועה; ונראה שאנו טועים. נדמה לי, אם כן, שעלינו לפנות לפסיכולוגיה לקבלת התשובה לשאלה זו. נורברט שוורץ, פסיכולוג המוכר היטב לכלכלנים בזכות עבודתו עם זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן, הוכיח זה כבר שאם ברצונך לגרום לאדם לומר לך שחייו מתפרקים, עליך פשוט לשאול אותו ביום גשום. ישנן גם עדויות פסיכולוגיות מסוימות לכך שבקרים של היום הראשון בשבוע נוטים לדכא אותנו.

ובקיצור, ימים גשומים וימי ראשון הם תמיד מדכדכים, אבל אנא - אל תאשים את התחבורה בכבישים.