האם האובססיה תנצח?

המשחק בין מכבי חיפה להפועל ת"א הערב (ב', 20:00) הוא עימות בין קבוצה רגועה לקבוצה נואשת. הנואשת היא כמובן הפועל, ולא רק בגלל שניצחה את חיפה בקרית אליעזר 3 פעמים בלבד ב-22 השנים האחרונות, אלא כי היא הפכה לאובססיבית-קומפולסיבית בכל הקשור להשגת תואר האליפות.

דניאל דה רידר הוא משל טוב כדי להדגים את הקביעה הזאת. עסקת ההשאלה שהביאה לבלומפילד את הקשר של וויגאן תעלה להראל וטביב כ-1.1 מיליון שקל, וזה עוד לפני מענקי הישגיות שהובטחו לשחקן. כסף ענק בשביל פחות מחצי עונה. הפועל מינז ביזנס, והפועל תשלם מה שצריך כדי להביא אליפות ראשונה מאז שנת 2000.

צריך להסביר מאיזו פוזיציה הפועל הגיעה לעונה הזאת כדי להבין את עומק השינוי בחשיבה שחל במועדון. מדובר בקבוצה שבמשך כל העשור הזה צירפה רק שני שחקני רכש ישראלים מהקליבר הגבוה ביותר - יוסי אבוקסיס ב-2001, ו-וואליד באדיר ב-2005. פתאום קיץ 2009, ומגיעים שלושה במכה (זנדברג, בן דיין, שכטר), ואז מגיע החורף ומצטרף שחקן עם רקורד בפרמיירליג. זה לא שבעל הבית השתגע. בעל הבית רוצה מקום ראשון.

חוץ מהרכש יש להפועל מאמן יסודי ומנוסה, מעל 7,000 מנויים למשחקי הליגה. מאז בני יהודה ב-1990 והבלחה של הפועל חיפה ב-1999, רק הקבוצות הגדולות לוקחות כאן אליפויות, והפועל, אם בוחנים את כל העובדות הנ"ל, גדולה השנה מתמיד. כל התנאים אופטימליים.

כלומר, חוץ מתנאי אחד שעומד בדרכה: מכבי חיפה. מועדון שמתנהל נכון כבר שנים ארוכות, בונה את עצמו כספית דרך הופעות בצ'מפיונס ליג, דרך התבונה של יעקב שחר להוריד את הראש בשנים שבהן חייבים לעשות את זה, ראה ערך שנות גאידמק האחרונות. אם הפועל מייצגת את הזרם האובססיבי וההיסטרי, חיפה של השנים האחרונות היא דווקא דוגמה מושלמת למועדון שנע ברוגע על טייס אוטומטי.

היציבות הזאת היא שם המשחק. הפועל התעוררה בבוקר חמים אחד בקיץ האחרון והבינה שהיא תנסה לקחת אליפות בכוח עם רכש. מדובר באסטרטגיה צבאית ידועה. שיטת הבליץ. אפשר לנצח איתה קרב, קשה לנצח איתה מלחמות. חיפה לא צריכה להתמקד ברכש, כי יש לה את רפאלוב, קינן, דוידוביץ', כיאל, גאדיר, קטן - כולם שחקני בית של המועדון, כולם בונים לה את היציבות שמנצחת לאורך זמן. את הפריבילגיה הזאת אין להפועל, ומה שנותר לה הוא ללכת העונה על בליץ. שחקני הבית המעטים שלה - בונדר, זהבי ונאתכו - הם רק שחקנים משלימים. בסופו של דבר הקבוצה הזאת שייכת לאניימה, ורמוט ושכטר.

בליץ עשוי להצליח לתקופה קצרה. הנה, לגאידמק זה הלך טוב במשך שנתיים. אבל כולם יודעים איפה נמצא היום ארקדי ואיפה נמצאת בית"ר. כי בליץ מתיש פיזית ונפשית את הכוחות התוקפים, ומדלל אותם מהמשאבים שדרושים ליום שאחרי. ההשקעה הגדולה תחייב את טביב והראל למכור שחקנים בסיום העונה. מה הסיכוי שנראה כאן בעונה הבאה את אותם אניימה, ורמוט ושכטר? אצל חיפה לעומת זאת, אף פעם אין תהליך של דילול. המסגרת נשמרת, הדורות מתחלפים, והאליפויות - 7 ב-18 שנים של יעקב שחר בקבוצה - זורמות כמו מים.

ז'וזה מוריניו אמר פעם שהלחץ האמיתי במאבק אליפות הוא דווקא על הקבוצה במקום השני. זאת שכל הפסד נקודות שלה מרחיק אותה עוד יותר מהמטרה. הפסד אליפות של הפועל בעונה הנוכחית הוא כנראה בלתי נמנע, כי תחת מעטה ההיסטריה שקיים בקבוצה השנה, קשה לראות אותה מתגברת על הלחץ הזה. הפסד האליפות הזה ימשיך להזין את האובססיה גם לשנים הבאות, אבל יש גם אפשרות אחרת: הוא יגרום לייאוש, שאחריו תבוא ההזנחה וההפקרות.