ילדים מתים בסתר

רון שוורץ ועומר שומרוני היו באופרה הכי תיאטרלית שיש, וחזרו עם תובנות על העיבוד, על המוזיקה וגם על עצמנו

לוין בפול-ווליום

רף הציפיות משתק כמעט. האופרה הראשונה על-פי מחזה מאת חנוך לוין, והתחושה היא של רגע מכונן. תהיה התוצאה אשר תהיה, מראש נחרץ דינה להיות מפוארת - בין כישלון מפואר, בין הצלחה, לא ביניהם.

"הילד חולם"הדילמה נפתרת כבר במערכה הראשונה, שמספקת טעימה לחוויה רב-החושית שנרקחה כאן ברוב מיומנות על-ידי המלחין גיל שוחט, הבמאי עמרי ניצן וגוטפריד הלנוויין, מעצב התפאורה שגונב להם את ההצגה עם במות עוצרות נשימה ותלבושות מרהיבות. מסך וידיאו ענקי מציג ברקע את פרצופו של הילד הישן, בעת שהוריו גוהרים על מיטתו.

"שיעצור הזמן עכשיו, בשיא האושר, כי טוב יותר כבר לא יהיה, שנהפוך שלושתנו לטבע דומם: הורים מסתכלים על ילד חולם", שרה האם (לריסה טטוייב, סופרן), רגע לפני שניתצת לה הפסטורליות ונגן כינור ירוי (רמי ברוך) נכנס בבהלה ודמו ניגר לכל עבר. אחריו נכנסים האישה שנולדה לאהבה (ברכה קול, מצו-סופרן), והמפקד (נח בריגר, בריטון). מסך הווידיאו עצום הממדים מתבקע לשלושה ומתוכו יוצאות הפליטות הנרדפות על-ידי חייליו של המפקד. התחושה כאוטית והשירה האופראית, יחד עם התזמורת החיה, מעצימות אותה עשרות מונים.

זהו לוין בפול-ווליום, מן הבמה ואל אבי העורקים, בפרשנות ריאליסטית מתמיד. ממערכה למערכה תתעצם המנגינה שתנסה לעמוד בקצב האירועים סוחט הרגשות, התפאורה תיגע בקהל עצמו, עד שהטרגדיה תתיש את הנפש במערכה רביעית שתמונתה האיומה לתפארת לא תעזוב את הזיכרון בנקל. זוהי תמונה מרהיבה שבה אינספור ילדים תלויים מן התקרה, שותתי דם, ועוד כמה קבורים בקרקע. "עוד ילד אחד ותושלם המכסה, עוד מעט נתעורר, אור תחיית המתים יזרח עלינו", שרים הילדים המתים לפני שהילד החולם (הילה בג'יו, סופרן) מצטרף אליהם. אבל גם תקווה זו מתבדה.

הילדים המתים משלימים עם מר גורלם, האם משאירה את ילדה החולם להפוך לעפר, פושטת את בגדיה, ועוברת לשמש זונת המפקד והחיילים השטניים, בסצנה מטלטלת וקשה מנשוא. הילד החולם עדיין משוכנע ש"לא אחדל לרצות לחיות, לעולם לא אפסיק להתגעגע". אבל הילדים המתים מסביב מרגיעים אותו: "אתה תחדל, הירגע".

קשה להירגע מ"הילד חולם". המחזה, העוסק במות ילדים בשואה, הוא אחד הקשים שנכתבו. קשה שבעתיים לעשות זאת בתום תצוגת התכלית שהעצימה האופרה. הבימוי חזק, השירה נוגעת, המנגינה חודרת, והכוריאוגרפיה של גרגור זייפרט נועזת.

"הילד חולם" הוא סיפור סימבולי - הדמויות נטולות שמות. המילה "נאצי" לא מופיעה בו, וגם לא המילה "יהודי". אולם לקהל אין ספק מאין שאובה השראתו המורבידית של לוין. מעניין מה היה אומר לוין על האופרה, אבל אותי מעניין יותר מה היה אומר על הצהרת ראש הממשלה בשבוע שבו עלתה האופרה, לסגור את הדרום לפליטים מאפריקה. האם היה מוסיף ילדים שחורים מתים למחזה? ואולי היה נוכח שוב כמה קל לסגור את הפתחים - כמו דמות מושל האי (גיא מנהיים, טנור) במערכה השלישית - לבכות דמעות תנין ולהותיר את הפליטים למותם, כשהכוח מצוי בצד שלך. "כמה משפיל להיות אדם, אוצר הטבע היחיד שלנו - הדמעה", כך מושל האי. מילים של נצח.

רון שוורץ

איפה הילד?

האם המחזה "הילד חולם" של חנוך לוין יצא נשכר מעיבודו לאופרה? זוהי שאלה לדיון. ראשית, משמחת ביותר היא העובדה כי העיבוד הנוכחי הוכיח שאפשר לשיר אופרה בעברית בלי שהיא תישמע כמו חצץ בפה. נוסף על כך גם הפן הוויזואלי המהמם, הבא לידי ביטוי בדימוייו החזותיים של גוטפריד הלנוויין (Helnwein). דימויים אלו נותרים צרובים בזיכרון, ועוצמתם מהדהדת גם מספר ימים לאחר הביקור באופרה.

עם זאת, השאלה בדבר התאמת המחזה כליברטו של אופרה נותרת פתוחה. ההלחנה של גיל שוחט אמנם מיומנת, אבל נראה כי הטקסט האירוני-מקאברי של לוין עובר טוב יותר ללא מוזיקה. דוגמה טובה לכך סיפקה העובדה, שהרגע המרגש ביותר ביצירה היה מבוסס על דיבור. זה היה לקראת הסוף, במקום שבו הילד קורא לאמו "אמא, אמא". שוחט השכיל להדמים ברגע הזה את הארסנל התזמורתי הגדול, ולתת לקריאה הזכה להישמע בצורה נקייה וטהורה. במקומות אחרים, לעומת זאת, הייתה תחושה שההבעה המוזיקלית המסיבית מכסה את היכולת של הטקסט לעבור בבהירות אל הצופה.

בכל הנוגע למוזיקה, האופרה הזו הרבה יותר קומוניקטיבית מיצירות של מלחינים אחרים בני-זמננו. המוזיקה נגישה יחסית, טונאלית ברובה, ובאף רגע אינה ממש מזעזעת. מאפיין בולט שלה הוא שימוש בג'סטות מוזיקליות של מלחיני עבר, בעיקר כאלו שפעלו בין מחצית המאה ה-19 למחצית המאה ה-20. מאזינים בעלי היכרות טובה עם הרפרטואר הרלוונטי יבחינו לכל אורכה בהשפעות של דביוסי, ראוול, וגנר, סטרווינסקי, פוצ'יני, קורנגולד, פרוקופייב, שטראוס ואחרים. ההשפעה המרכזית היא של דביוסי וראוול, אבל המוזיקה קרובה מדי לטקסט מכדי שניתן יהיה לסווג אותה כ"אימפרסיוניסטית" ממש.

הקשר בין טקסט למוזיקה מודגם כאן, בין היתר, באמצעות שימוש באפקטים מוזיקליים מקדמי רגש כמו גליסנדי ("גלישות") בנבל, רעמי תופים מאיימים, הגברות דרמטיות לקראת סוף משפט וכינור מייבב. במקומות מסוימים אף ניכרת הלחנה מלודרמטית ממש, המזכירה מוזיקה מסרטים הוליוודיים.

מה מזה נשאר בזיכרון לאחר זמן? אולי הארייה היפה של הילד, ואולי תשיעיית הנשים שמזכירה קצת את ה"סירנות" של דביוסי. מה שבוודאי נשאר בזיכרון הם הדימויים החזותיים המדהימים של גוטפריד הלנוויין והבימוי של עומרי ניצן, שעשו פה עבודה יוצאת דופן באיכותה.

לגבי הביצוע - הצד המוזיקלי מבוסס על כוחות מקומיים, ורובם עמדו במשימה בהצלחה. המרגשת ביותר מבין הזמרים בצוות שראיתי (הקאסט השני) הייתה הילה בג'יו בתפקיד הילד, בשירה מעודנת ונוגעת ללב. עוד בלטו ברכה קול בתפקיד "האישה שנולדה לאהבה", וכן גיא מנהיים בתפקיד הכפול של האב ושל מושל האי. תזמורת ראשל"צ הרשימה עם צליל מבריק ומדויק, עניין שבשגרה בהפקות האחרונות. במיוחד ראויים לציון נגני כלי הנשיפה, שתפקידם ביצירה מרכזי למדי. המנצח דוד שטרן, מנהלה המוזיקלי החדש של האופרה הישראלית, הוביל את כולם ברגישות ובביטחון מעוררי הערכה.

עומר שומרוני

"הילד חולם", מאת: גיל שוחט על-פי מחזה מאת חנוך לוין, בימוי: עמרי ניצן, מנצח: דוד שטרן, האופרה הישראלית

צרו איתנו קשר *5988