מציאות של עבדים מודרניים

מלחמה בהעסקת עובדים זרים מריחה רע והיא תמיד תריח רע. גם הטיעונים הרציונליים ביותר ילוו תמיד בקורטוב של גזענות, כי עצם ההגדרה "זרים" מעלה ניחוח נורא מימים וממשטרים חשוכים. בדיוק מהסיבה הזאת טעה ביבי נתניהו כשדיבר על "מדינה יהודית", ועל הסכנה הנשקפת לכאורה לצביונה. ראש הממשלה שלף את מרכיבי הזרות והלאומנות, שהם כלים מפחידים בפני עצמם.

נתניהו צודק כשהוא מזהיר מפני בעיה חברתית ותרבותית, ובטיעון הזה היה עליו לדבוק. ילדים בישראל גדלים היום כשהם יודעים שהקופאית היא רוסיה, האורזת היא אתיופית, המנקה מהפיליפינים והחדרן במלון הוא אפריקני - וסליחה על חוסר התקינות הפוליטית. ג'ון לנון חלם על עולם ללא מעמדות ועולם כזה אף פעם לא יהיה כנראה, אבל בשקט בשקט אנחנו מגדלים פה דור שנולד למציאות של עבדים מודרניים.

קל להתרגל למציאות כזו: בהתחלה החקלאי הישראלי, מלח הארץ, העסיק עובדים זרים רק בשדות המרוחקים והחמים שבערבה. אחר כך הוא העסיק אותם גם בהרצליה וברמת השרון, אבל רק בקטיף. במשך שנים יכולתם לראות חקלאי ישראלי על הטרקטור, וקבוצה של תאילנדים קוטפים או זורעים. היום, כמה מפתיע, הישראלי זנח אפילו את הטרקטור - אלא אם הוא מצטלם לפרסומת של תנובה. את עולם המעמדות החדש אפשר לראות גם בענף הבנייה. במו-עיניי ראיתי כיצד מנהל עבודה בשם מוחמד גוער בפועל צעיר מסין. מוחמד, שבימים עברו בטח ספג צעקות ממנהלי עבודה יהודים, יכול לעשות עכשיו את מה שעשו לו קודם.

הישראלים נדחקים

הטיעון הכלכלי נגד העסקת העובדים הזרים חלש יותר מהטיעון החברתי, אך בהחלט אסור להתעלם ממנו. קשה להרגיש מאוים מעובד זר כשאתה עורך דין תל-אביבי, אבל כשאתה עובד כפיים המתגורר בפריפריה, האיום הופך ממשי. הרי בדיוק כמו האבולוציה בענפי החקלאות והבניין, העסקת הזרים עלולה לגלוש גם אל ענפים אחרים.

זה חשבון פשוט: בישראל קיימים 77 אלף היתרים להעסקת עובדים זרים, אבל בפועל שוהים כאן לפחות 255 אלף זרים. כלומר, 178 אלף עובדים מועסקים בעבודות שונות באופן בלתי חוקי. במילים אחרות, יש להם ביקוש. עובדת פיליפינית שקיבלה היתר לעבוד בסיעוד אצל קשיש ישראלי, מוצאת את עצמה מנקה בתים, ועובד סיני שהגיע לעבוד בבניין, עושה חלטורות אצל קבלן שיפוצים. כך קורה שיותר תחומים במשק מתויגים כתחומים "של זרים", ולאט-לאט הישראלים נדחקים.

בסופו של דבר גם, הזרים בעצמם נפגעים מהגלובליזציה המעוותת הזו. בסיור שערכתי לפני מספר חודשים בדרום תל-אביב, פגשתי עובד מהפיליפינים שסיפר כי הוא הגיע לארץ בשנות התשעים כדי לעבוד כאן מספר שנים ולפרנס את משפחתו שמעבר לים.

בפועל, הקשר עם האישה והילדים ניתק עם הזמן, והוא החליט להישאר. יש לא מעט יפי נפש שרואים בהעסקת הזרים סוג של מחווה הומניטרית כלפי אנשי העולם השלישי, אבל המחווה הזאת הופכת מהר מאוד לעונש קולקטיבי המוטל גם על הזרים וגם עלינו.