רומנטיקה בגרוש

החרדות מרעידת אדמה אינן שונות מרגשות אשם של מי ששכח להביא מתנה לחג האהבה

שלום לכם וחג שמח. איזה חג? נו, אל תגידו שלא ידעתם: חג האהבה. החג הזה, שעד לפני שנים ספורות בלבד היה נחלתו של מי שחי בארצות המערב בלבד, יובא בשנים האחרונות לישראל, כשהתקשורת מספקת לו סל קליטה נדיב במיוחד: עיתוני סוף השבוע מלאו בהמלצות לסעודות, מתנות והפתעות לכבוד החג, חברת החדשות של ערוץ 2 הקדישה אמש (שבת) כתבה גדולה ל"הצעות נישואים מיוחדות" שקידמה חברת הפקות שמסייעת לגברים להפתיע כהוגן את האישה לעתיד בהצעה גרנדיוזית, אפילו אולפן "חי משבת" של ערוץ הספורט, שאמור להיות המתרס האחרון של הגבריות הישנה, כזאת שלא עושה עניין מקיטש, קושט בבלונים בצורת לב.

אני נשבע לכם שזה לא עוד נאום תוכחה בנוסח המתנגדים לחגיגות הסילבסטר. להיפך, אני דווקא בעד ציון ראש השנה האזרחית, זו שרובנו חוגגים על-פיה ימי-הולדת, סוגרים עסקאות ויוצאים לחופשות. אבל בנושא הוולנטיינ'ס, נדמה כי הסיבה היחידה שהוא זכה לאזרוח כה מהיר במקומותינו שייך להתעוררות הכלכלית שהוא מעורר. אין לי בעיה עם עוד "סיבה למסיבה" אלא רק עם הניסיון לחנך אותנו לעוד יום שכולו צרכנות, של ניסיון לקנות אהבה בכסף - והכל בחסות התקשורת.

רגע לפני כתבת החתונות, שודרה בחדשות סוף השבוע כתבה מרכזית למדי על עמידות מבנים בפני רעידות אדמה. אכן נושא חדשותי ראוי, במיוחד בימים של פוסט-טראומה בהאיטי. פתאום אנו מתבשרים כי "רעידת אדמה בעוצמה כזאת בישראל בעתיד הקרוב היא ודאית".

זוהי שעתם היפה של המכונים הסיסמוגרפיים וקבלני השלד. הראשונים מצקצקים שהנה, בקרוב אצלנו. האחרונים פשוט מריחים את "המכה": אפילו הכתבה אתמול, במהלכה הסתובבו מומחים לנושא והדגימו עד כמה הקירות בבתינו רקובים ומה עלול לקרות לנו אם לא נשכיל לחזק את היסודות, נתמכה מקצועית בידי חברה שמתפרנסת יפה מהחרדות הקיומיות שלנו. החרדות בעקבות רעידת האדמה בהאיטי אינן שונות מרגשות האשם של מי שישכח להביא מתנה רומנטית הערב. מי שמעורר בנו אותן מדבר על ליבנו, אבל חושק דווקא במה שיש לנו בכיס.

ואולי כל זה לא צריך להפתיע אותנו. בשנים האחרונות פיתחתי לי מנהג מהנה לצרוך תקשורת כשאני "מחפש את הכסף" כמעט בכל ידיעה חדשותית. קחו את מהדורות החדשות המרכזיות, של ערוץ 2 וערוץ 10: בימי ערוץ 1 היתה לנו מהדורת חדשות מרכזית אחת שארכה כמחצית השעה, עם "גלישות" כשהאירועים החדשותיים חייבו זאת. מאז התחדשנו לא רק בשני ערוצי ברודקאסט, אלא גם ברשת האינטרנט, שאתריה מספקים חדשות בזמן אמת.

לכאורה המשמעות היתה צריכה להיות קיצור של מהדורות החדשות הטלוויזיוניות. במקום זה התארכו המהדורות לשעה תמימה, המרכזית ביותר בפריים-טיים. פעם סברתי כי זה משום שתחומי העניין שלנו התרחבו. אבל גם לתחומי העניין השונים יש כבר ערוצים ייעודיים (עם תוכניות כ"חדשות הבידור", "חדשות הספורט" וכיו"ב).

או, הנה הגענו לכסף: אם "תנערו" את המהדורות בנות השעה, תגלו כי "תיפולנה" מהן לפחות 45 דקות מיותרות. הדקות האלה הן כמעט נטו של "דבר המפרסם": מיגון נגד רעידות אדמה, ולנטיינ'ס-דיי, פסטיבלים, רכב חשמלי... יו ניים איט.

פעם אלכס גלעדי עורר סערה כאשר אמר שהתוכניות הן לא יותר מהפסקות תוכן שתפקידן למלא את החלל בין מקבץ פרסומות אחד למשנהו. היום ניתן לומר את אותו הדבר על יונית ודני, מיקי ויעקב: עם קצת פוליטיקה, צבא וכלכלה, שנועדו לרווח בין אייטמים בעלי אינטרס כלכלי מובהק.