עולמו של ווין

רגע לפני שהוא נכנס לכלא לריצוי שנת מאסר, מיהר הראפר ליל ווין לצלם עשרה קליפים. במקביל, אלבומו החדש - שנשמע לפעמים כפרודיה על להקת רוק דבילית, ויצא למרות מחאות חברת התקליטים - נכנס למקום השני במצעד המכירות בארצות-הברית. קבלו את הראפר שלא מפסיק לשיר

ביום שישי האחרון היה אמור ליל ווין להיכנס לשנה בכלא, לאחר שהודה באחזקה בלתי חוקית של נשק. אבל, בגלל בעיה בריאותית, שופט אישר לדחות את כליאתו לחודש הבא. הראפר הכי מצליח בארצות-הברית בשנים האחרונות, שאלבומו הטרי נכנס בשבוע שעבר למקום השני במצעד המכירות שם, מיהר וצילם עשרה קליפים בסוף שבוע אחד, רק כדי שיהיה די חומר גלם שיעסיק את המעריצים בזמן שיישב בפנים.

בין אוהדיו גם אחד, הנשיא ה-43 של ארצות-הברית, שאזכר אותו פעמיים בנאומיו. הפעם הראשונה, במהלך המרוץ של אובמה לנשיאות, הייתה בהרצאה בפני נערים שחורים: "כנראה שאינכם ראפרים כה מצטיינים. כנראה שאינכם ליל ווין של העתיד. ודווקא משום כך כדאי לכם מאד להישאר בבית הספר ולהמשיך ללמוד". בפעם נוספת, לאחר שנבחר, אובמה אזכר את ווין כראפר מצטיין כשאמר כי ברצונו לראות צעירים שחורים ששואפים להיות גם מורים ומדענים ואפילו נשיאים לעתיד, לא רק ראפרים או ספורטאים.

ווין עצמו, אגב, הוחתם על חוזה כבר בגיל 12, נשר מלימודים כשהיה בן 14, והפך לאב לראשונה בגיל 15. הוא נחשב לאמן הכי עסוק בתעשיית המוזיקה באלף הנוכחי, ולאחד האמיצים שבהם. אלבומו החדש והבינוני יצא למרות מחאות חברת התקליטים, וכהימור אמנותי ומסחרי רציני, שמעט אמנים מסדר הגודל של ווין לוקחים על עצמם.

לא מעט ראפרים נכנסו ויצאו מבתי כלא, למשל טופאק שאקור ז"ל וליל קים, אבל ווין הראשון שהיה אמור להיאסר בדיוק במקביל לצאת גיליון של מגזין ה"רולינג סטון" שבו הוא מככב על השער. ניגוד שדי הולם את מי שמכנה עצמו "בן מאדים" ומרתק את הדמיון האמריקני כאחד האנטי-כוכבים הזוהרים ביותר.

מאמין בהצפת השוק

דווין מייקל קרטר נולד בניו-אורלינס לפני 28 שנים, בגיל 13 ירה בעצמו בטעות, ובגיל 15 הוליד את הראשון מארבעת צאצאיו מארבע בנות זוג שונות, והצטרף ללהקת ראפ די מצליחה. ב-1999 יצא לקריירת סולו. בגיל 17 אלבום הבכורה שלו נמכר בשני מיליון עותקים, אלא ששני הבאים לא הצליחו כמותו. ובראשית האלף החדש מר קרטר המציא את עצמו מחדש, די בדומה לדמות המוכרת כיום - אדם קטנטן, שכל גופו מקועקע, שמגדל ראסטות ענקיות, שההפקות שלו נועזות ובו בזמן שומרות על אפיל מסחרי מובהק, ושמצטיין בעיקר בטקסטים ייחודיים, שנעים בין המגוחך והלגמרי מטופש לבין הברקות פנטסטיות.

ווין, אגב, מאלתר את כל המילים מול המיקרופון במקום לכתוב אותן, דבר שמשפיע גם על הספק העבודה הבלתי-ייאמן שלו - במקום לכתוב הוא מקליט כל רעיון. ווין: "אני מאמין בהצפת השוק. אני מוציא כל-כך הרבה שירים ומיקסטייפים כדי שאגיע לאוזניך לפחות באמצעות אחד מהם. ואני מאמין שכשאשיג ממך לפחות את הרגע האחד הזה של תשומת לב, אני אדע מה לעשות כדי שאגרום לך לחבב אותי".

טרם כניסתו לכלא הוא סיים את רוב הקלטות אלבומו הבא, "דא קרטר 4" , שמתוכנן לצאת לשוק במקביל לשחרורו המתוקשר מהמאסר. "דא קרטר 1", הראשון בסדרה, נמכר במיליון עותקים, השני בשניים והשלישי בשלושה, בשוק האמריקני בלבד.

במקביל לאלבומיו הרשמיים, ווין הוציא יותר מעשרה "מיקסטייפים" רשמיים משלו, אוספים שבהם ראפרים אוהבים לשיר ולדבר ולמקסס ולערוך שירים חדשים וישנים, שלהם ושל אחרים. הוא נתן יותר ממאה דואטים והופעות אורח בהקלטות של אחרים, ביניהם אצל מדונה וג'יי זי וקאניה ווסט ואנריקה איגלסיאס וג'ולז סנטנה ולהקת וויזר.

ב-2008, מגזין ה"ג'י. קיו". קרא לו "וורקוהוליק השנה", וה"ניו יורקר" הכתירו כ"ראפר השנה". באותה שנה ווין גם אסף ארבעה פרסי גראמי על "דא קרטר 3", האלבום שהזניק אותו מעמדת הראפר המצליח לתקן הגיבור המוכר בכל בית אמריקני, בעיקר זכות להיטים קטלניים כ"לוליפופ" ו"א מילי". ג'יי זי, הראפר הכי חזק בתרבות העכשווית, שחולק איתו אותו שם משפחה מקורי, קרטר, שר עליו "היורש שלי, מר קרטר הצעיר".

עכשיו מעושן

ווין רחוק מלהסתחרר מההצלחה, ולהפך, נדמה כמקפיד להתנהל בעולמו הפרטי, עולמו של ווין, כמי שחסין מההמולה מסיחת הדעת. והסטלן הכבד רק מגביר את קצב הפריון שלו. ווין: "עישון כה אינטנסיבי של גראס גורם לי לשכוח המון דברים, אבל בדיוק בגלל זה אני מחזיק בעוזרים אישיים. וגם לעוזרים שלי יש עוזרים משלהם. אבל אני אף פעם לא שוכח שום דבר במה שנוגע לכספים שלי, וזה הכי חשוב".

האלבום החדש, "לידה מחדש", הוא אולי הסיכון הכלכלי הכי נועז שווין נטל עד כה, ותאריך יציאתו נדחה למעלה משנה בשל חששות חברת התקליטים ובעקבות התגובות הפושרות לשני הסינגלים שכבר יצאו מתוכו. ווין, שמספר שכנער העריץ את נירוונה, החליט ליצור את אלבום הרוק שלו. התוצאה - שבחלקיה היותר סבירים מצדיעה לגיטרות פוסט-פאנק נוסח להקת הקיור, וברגעיה הכי חלשים נשמעת כהכלאה בין כל מה שרע ותפל ברוק האמריקני - קוממה עליו את המבקרים. נדמה לי שהגזימו, בגלל הציפיות שווין יתגלה כרוקר לא פחות מזהיר מכפי שהינו כראפר. הוא נשמע לפעמים כפרודיה על להקת רוק דבילית, אבל כך הרי נשמעות מרבית להקות הרוק האמריקניות.

גם השיר שבו מתארח אמינם לא מסייע לאלבום הבינוני להתרומם, וליל ווין לא יהיה המושיע של הרוק, אם כי בכך אינו שונה מכל אמן רוק אחר בשטח. ווין פשוט מרשה לעצמו לחפש, לשחק, להשתנות, ולא רק להצליח אלא גם להיכשל בפומבי. כך שגם האלבום החלש הזה רק מעיד על חוסנו ככוכב וכאמן, ועל העקביות העיקשת שבה הוא מאפשר לעצמו את המימוש העצמי.

זה מה שאמר ל"רולינג סטון" לקראת כניסתו לכלא: "אני מוכן לכל מצב. איני חרד מדבר מלבד חרדתי מול האלוהים. זו עומדת להיות חוויה, ואני מצפה לה".