הייתם מאמינים על הערבים האלה?

לא בית ספר, אוניברסיטה.

לא אוניברסיטה, המרכז הבינתחומי, הפקולטה לתקשורת חזותית.

אל מול עיניו המשתאות של העולם, תוך שימוש באמצעים הטכנולוגיים החדישים ביותר, ברהיטות, עם שיקול דעת, שלב אחר שלב, גרפיקה בהירה לצד השעון המתקתק, המעטה מתגלה והאמת נחשפת: כך נראית חוליית החיסול, כך נראים הדרכונים, כך הם נכנסו, מתי הם יצאו, מה הם עשו. סטריפטיז בשידור חי. ועוד בפריים טיים.

הייתם מאמינים על הערבים האלה? נכון שלא?

באפריל 73', בבירות, במבצע אביב נעורים, התחפשנו, נחתנו, נסענו, חיסלנו וחזרנו כלעומת שבאנו. ואיש לא צילם. ואף אחד לא ראה. ביולי 76', באנטבה, התחפשנו, נחתנו, נסענו, חיסלנו, וחזרנו עם החטופים. בלי מצלמות. בלי מצגות. בלי תסבוכת בינלאומית. באפריל 88', בטוניס, חיסלנו את אבו-ג'יהאד, ויצאנו ללא פגע. אף אחד לא צייץ. כי מה יש לו להתעסק איתנו?

אז מה לעזאזל השתבש בדובאי? בהנחה שזה אכן המוסד, כפי שמשטרת דובאי טוענת הבוקר - איך הם עלו עלינו? איך הם יודעים הכל?

בדובאי גילינו שהאינטליגנציה, התבונה, העומק ויכולת הניתוח לא חולקו רק לעם הנבחר. שהיהירות שלנו חוזרת אלינו כמו בומרנג. ושתפיסת העולם "לחיות על חרבנו" כבר לא בדיוק משרתת אותנו. ייתכן שהיא אפילו לא רלוונטית.

כמו הנחות רבות שהתפוגגו במהלך השנים, גם ההנחה שהאומות סביבנו פרימיטיביות ושיש לנו עליונות טכנולוגית ממשית עליהן, מתחילה להתברר כמופרזת, שלא לומר מופרכת.

ואולי זה רק לטובה. הסכסוך עם העולם הערבי הוזן זמן רב באותן תפיסות עולם גזעניות, מתנשאות, ששמרו עלינו ומנעו מאיתנו לנהל משא ומתן אמיתי, בגובה העיניים. ברק זלזל בערפאת. ביבי לא סופר את אבו מאזן. ואסד יכול לדבר אל הקיר. כי המוח היהודי ינצח.

או שלא?