געגועים ל"ניקוי ראש"

כבר הייתה לי שורת הפתיחה המושלמת לביקורת הזו: יוצרי "ניקוי ראש" המיתולוגית מראים ל"ארץ נהדרת" סאטירה אמיתית מהי. אבל אז צפיתי ב"נפגעי חרדה", וגם ללא קשר לשלאגר הטלוויזיוני של שישי בערב שאיני נמנה עם חסידיו, קשה לומר שמישהו הזיז את הגבינה שלי. אם ערב המופע דמיינתי כיצד ב.מיכאל, אפרים סידון ומוטי קירשנבאום יגרמו לבטן להתהפך, לרף העצבים לנסוק, ולתחושת אי-נוחות טורדנית במושב נוכח הסאטירה הנוקבת שתוטח, הרי שהתוצאה מאכזבת למדי.

בתחילה נימקתי שאולי הציפיות שטיפחתי נוכח הרזומה המחייב של היוצרים, היו גבוהות מדי. לא ריאליות אפילו. אולי, ועדיין, זהות היוצרים היא שמילאה את האולם במידה רבה, וכמו בקלאסיקו בין בארסה לריאל, אלה הציפיות לעמוד בהן, ו-0:0 לא מתקבל בברכה.

שלא יהיו אי-הבנות, "נפגעי חרדה" היא הצגת בידור קצבית ומצחיקה שנהנית מכתיבה מדויקת, משירים קולחים, וממשחק כובש של כוכבי בידור מוכשרים להפליא כדב נבון, יעל לבנטל, תומר שרון, אלון נוימן וטלי אורן. אבל סאטירה נשכנית שתגרום למי מהצופים לצאת מאדישותו, כפי שקיווה ב.מיכאל בראיון לעיתון זה בחודש שעבר? או לעזוב את האולם בזעם, כדבריו של אפרים סידון באותו הראיון? ממש לא.

סאטירה שעושה נעים בגב. דב נבון ב"נפגעי חרדה"

אף אחד לא קם, וגם לא הייתה לו סיבה. אולי אם ההצגה הייתה מועלית בפני מתנחלי יצהר או בכנס חוזרים בתשובה של הרב אמנון יצחק, היא הייתה גורמת אי-אלו תרעומות מצד החשודים המיידיים - הכצל'ה והאלי ישי למיניהם. אבל פה, בצוותא, מעוז "הרוב הדומם", רמזור וקצת מכיכר רבין, "הסאטירה" עשתה בעיקר נעים בגב, שכנעה את המשוכנעים בצדקת דרכם ההיסטורית, ולעגה לקהלים שנואים ונלעגים גם ככה, שניתן לנחש בבטחה שלא טרחו או יטרחו לפקוד את "לונדון מיניסטור" בהמוניהם.

במילים אחרות, אם זוהי סאטירה, הרי שזוהי סאטירה במעמד צד אחד - מן השמאל אל השמאל והלאה בינו ובין עצמו. סאטירה פחדנית שלא טורחת לערער את תפיסת עולמם של הצופים ושבחירת הנושאים בה, כמו גם הטיפול בהם, בנאלי וחנפני.

שוב פעם רבני יש"ע שמשתלטים על הצבא; הש"סניק הגזען שמתחיל "בכבוד הרב" וגומר במבטא גרמני כבד בעת שהוא מדבר על נגע העובדים הזרים; שוב תפיסת ההסברה במשרד החוץ שלפיה העולם כולו נגדנו אבל מי הם בכלל שיטיפו לנו מוסר; הישראלי שמגיע לפסיכולוג כי הוא סובל מבעיה - "הוא לא גזען"; והמתנחלת המטורללת שרחמה לא מפסיק להשריץ הרחבות בנייה, המתנחלת הגסה שדורסת את הערבי התמים עם עציץ הזית שלו, ולקינוח המתנחלות האולטרה-מטורפות שמנהלות מוקד "תג מחיר" ובמסגרתו מתעלות את זעם נוער הגבעות לסוגיו אל מטעי הזיתים ואל בתיהם של השכנים הפלסטינים, "כי צריך לשמור על פרופורציות". איזה קטעים!

בריחה למעוזי הבנאליות

היו גם שני ניסיונות משמעותיים לאתגר את קהל השמאל ולפגוע היכן שכואב. אבל צר לומר, שגם הם ברחו למעוזי הבנאליות. אחד מהם הוא מונולוג שבו פונה טלי אורן האנרגטית לקהל ותוהה "צוותא, מה קרה לנו?" לנו, זה לשמאל כמובן, כי גם היוצרים יודעים מי הקהל שלהם. היא חותמת שמה ש"אנחנו" צריכים הוא רצח רבין נוסף בשביל לחזור לעניינים. אבל אין אפילו את מי לרצוח כי "אתם רואים את יאיר לפיד מגיע לכיכר בשביל בוז'י הרצוג?"

זהו? זה מה שיש לשמאל להכות בעצמו? מפלגת העבודה? שברק, פואד, וילנאי ובוז'י שלא שווים את אפילו את הסרק-סרק-סרק, שמי זה בכלל דניאל בן-סימון, ושהשמאלן הוא אדיש ושכבה לו הניצוץ בעיניים? בוקר טוב "ניקוי ראש", באמת הרעדתם לנו את הנטול על החלב סויה. מה עם משהו על אוסלו שלא הוביל לשום מקום? על ההתנתקות שכשלה? על הרוב הלא דומם שהפנה עורף? על בני הטובים שיורדים מהארץ? על רדיפת הדרכונים הפולניים? על ההשתמטות? אולי משהו על הנהנתנות והברברנות? בעצם בשביל מה, הרבה יותר קל לעשות "סאטירה נוקבת ונשכנית" על כל מי שהוא לא אתה.

"נפגעי חרדה" מאת: ב.מיכאל ואפרים סידון, עריכה ובימוי: מוטי קירשנבאום, צוותא בשיתוף תיאטרון הבימה ויוכלמן אשר הפקות