סין מאוששת ובמערב חוששים מבועות נדל"ן

צ'נגונג היא עיר חדשה ליד קונמינג, אחת הערים הראשיות בדרום-מערב סין. הבנייה של העיר החלה ב-2003 והתוצאות נראות היטב לעין: 13 בנייני שלטון מקומי מרשימים, שכל אחד מהם מצופה שיש, בית ספר תיכון עם בריכת שחיה מקורה מפוארת וקמפוסים של כמה מהאוניברסיטאות המובילות באזור, שחלונותיהם נוצצים מהשתקפות השמש הסוב-טרופית.

יש רק מגרעת בולטת אחת: לפי שעה, צ'נגונג כמעט לגמרי ריקה. רחובותיה ריקים מתנועה, לסניף הבנק אין לקוחות והעלים נערמים בחצרות בנייני המועצה המקומית.

מקומות כמו צ'נגונג מתחילים לעורר את חילוקי הדעות על מה שבאמת קורה בכלכלת סין. סין יצאה מנצחת בגדול מן המשבר הכלכלי העולמי, עם תמ"ג שהתרחב ב-8.7% בשנה שעברה על רקע המיתון בכל מקום אחר. אך כאשר סין חוזרת לעבודה מחגיגות ראש השנה החדשה, מתרבים חילוקי הדעות על ההשפעה ארוכת הטווח של התמריצים הכלכליים שיישמה בייג'ין במהלך ההאטה העולמית.

יש שרואים את סין כמרחיקת חזון, שמבצעת השקעות גדולות לעתיד בתשתיות ובתכנון עירוני כדי להניח את היסוד לגל חדש של צמיחה, אך אחרים חוששים שההבראה של 2009 היא למעשה חזיון תעתועים שמתבסס על בועת השקעות.

בקרב המשקיעים המקצועיים, הדעות מקוטבות עוד יותר. אנתוני בולטון, משקיע בריטי מכובד, הודיע לפני כמה חודשים שהוא עובר להתגורר בהונג קונג כדי לנהל קרן סינית, ודיבר בשבחי "האפקטיביות של בכלכלה הריכוזית" הסינית. מהעבר השני, ג'ים צ'אנוס, מנהל קרנות הגידור שהתפרסם כאשר היה הראשון שהבחין בפיקציה בדו"חותיה הכספיים של אנרון, אומר שאותה כלכלה מתוכננת מלמעלה יצרה "בועה חסרת תקדים" בהשקעות, בייחוד בנדל"ן. שניהם יכולים למצוא תחמושת לטיעוניהם בצ'נגונג.

קיימים שלושה סוגי חששות. הראשון בהם הוא שההשקעות מהוות כיום חלק גדול מדי מכלכלת סין. לפי פרופסור יו יונגדינג, כלכלן באקדמיה הסינית למדעי החברה, השקעות שהיו בעבר כ-25% מהתמ"ג הסיני מתקרבות כעת ל-50% תמ"ג. "הגידול המהיר של שיעור ההשקעות יוצר בעיות רציניות. הוא כבר גבוה מדי והוא ממשיך לעלות בצורה משמעותית. כל זה אומר שבעתיד, בעיית עודף כושר הייצור והיצע הנדל"ן של סין תהיה חמורה הרבה יותר".

מערכת מעודדת

פרופסור יו אומר שהמערכת מעודדת את הממשל המקומי בסין להשקיע בפרויקטים כמו עיריות ומרכזים אדמיניסטרטיביים נוצצים חדשים, מפני שלפקידים לא אכפת אם המיזם יעמוד שומם בעוד חמש שנים, כי עד אז הם יעברו לתפקידים אחרים. "יש סיבות מוסדיות גדולות להיצע היתר הזה של מבנים. לשלטון המקומי יש מניע חזק ליצור את ההשקעות הללו", הוא אומר.

החשש השני מן התמריצים הוא שהם יוצרים בועות פיננסיות, בייחוד בנדל"ן (ראו מסגרת). ומעבר לכך, החשש השלישי הוא שגל ההלוואות החדש ייצור חובות רעים. זה נכון בעיקר במקרה של השלטון המקומי בסין, שעמד מאחורי רוב ההשקעות בתשתיות, בדרך כלל באמצעות אלפי חברות השקעה מיוחדות שמומנו בהלוואות בנקאיות.

אך כמה כלכלנים סבורים שהאיום נופח יתר על המידה. מבחינתם, מקומות כמו צ'נגונג אינם בזבוז, אלא שדרוג נחוץ של האזורים העניים יותר במדינה.

צ'ן ליז'ון, כלכלן באקדמיה למדעי החברה יונאן בקונמינג, מציין שמרכז העיר - שמרוחקת כדי 20 ק"מ מצנ'גונג - סובל מצפיפות רבה. כתוצאה מכך, הוא אומר, יידרשו רק כמה שנים עד שמיזמים כמו העיר החדשה צ'נגונג יתמלאו תושבים.

"כאשר סין החלה ברפורמות הכלכליות שלה, המזרח התפתח תחילה, ואחריו מרכז המדינה, ורק לאחר מכן פותחו המערב והדרום", אומר פרופסור צ'ן. "קונמינג החמיצה את ההזדמנות להתפתח כמו ערי החוף, מה שמשאיר אותנו עם הרבה אתגרים".

הרשויות המקומיות מקוות לצמצם את פקקי התנועה הגדולים בקונמינג באמצעות בניית 15 מחלפים וגשרים חדשים - שהדגמים והתכנון שלהם מוצגים במוזיאון חדש ונוצץ לפיתוח עירוני - ועל ידי בניית רשת רכבת קלה באורך 163 ק"מ, שתחבר בקרוב את צ'נגונג למרכז קונמינג. במקביל, רכבת מהירה תחבר את קונמינג לשנחאי, במרחק של כמעט 2,000 ק"מ, ותסייע לשלב את המחוז המבודד הזה לשעבר לתוך הכלכלה הלאומית.

"אם קשרי התחבורה היו טובים יותר, הסחר שלנו עם דרום-מזרח אסיה היה מכפיל את עצמו בלי בעיה", אומר צ'ן.

זקוקים לתשתיות

פנג וונשנג, כלכלן בברקליס קפיטל בהונג קונג, אומר שהספקנים שחוששים מתנופת ההשקעות הסיניות בתשתיות שוכחים שבמונחי פיתוח, סין מזכירה כיום את יפן של שנות ה-50 וה-60 במאה שעברה, ולא את שנות ה-80, שנות הבועה היפנית. במילים אחרות, חלקים גדולים של סין עדיין זקוקים בדחיפות לתשתיות חדשות.

הוא מוסיף שהממשלה מגלה חוכמה בכך שהיא דוחפת כעת את ההשקעות בתשתיות, מפני שבעוד כמה שנים האוכלוסייה הסינית המזדקנת אולי לא תייצר את המשאבים הכספיים למימון תוכניות נועזות כאלה. "החסכונות יתחילו לרדת אחרי שנת 2015 כאשר האוכלוסייה העובדת תתחיל להצטמצם", הוא אומר. "ולפני כן יש לנו חמש שנים לבנות תשתית מודרנית. זו לא רק דרך נוחה להתמודד עם הירידה בייצוא בשנה שעברה, אלא גם כורח המציאות במדינה".

אז מי צודק? הנתונים אינם חד-משמעיים, אך הם מאותתים שלסין יש עדיין מרחב נשימה. אם סין היתה טובעת בעודפי כושר ייצור ובנייה, היתה נרשמת ירידה דרמטית ביעילות ובתשואה על ההשקעות, מה שאומר שבעתיד צפויה צמיחה כלכלית איטית בהרבה.

פרופסור יו אומר שזה כבר משתקף בנתוני יחס צבירת ההון לתוצר, שמודדים את יעילות ההשקעות. בבום ההשקעות היפני, היחס הזה היה מעל 3, ובסין בשנים 1991-2003 הוא היה 4.1. אבל כתוצאה מהתמריצים הכלכליים, היחס עלה כעת מעל 6 - מה שהוא בעיניו אור אדום של אזהרה.

כמה כלכלנים מציינים, עם זאת, שבעשור הקודם, כאשר האזהרות על עודף בנייה וכושר ייצור פורסמו, רווחי החברות עלו גם כאשר סקטורים ספציפיים סבלו. והמחקר האקדמי מראה שהתשואות על ההון נשארו יציבות.

זאת ועוד: שיעורי צמיחה גבוהים יכולים להעלים במהירות בעיות של עודף כושר ייצור ובנייה. פנג מנסח זאת כך: "כל משקיע שמבסס את השקפתו לגבי סין על החשש מעודפי ייצור ובנייה, לא היה מרוויח שום דבר ב-10-15 השנים האחרונות".

הלוואות בשפע

התאוששותה של סין מהמשבר העולמי התבססה על תוכנית תמריצים ממשלתית מאסיבית. ההשקעה התקציבית הישירה היתה מוגבלת, עם גירעון ממשלתי של 2.2% בלבד. אך ההלוואות החדשות במשק הוכפלו ויותר בשנה שעברה, להיקף של 1.405 טריליון דולר, לאחר שהבנקים שבבעלות המדינה קיבלו הוראה לתמוך במיזמי תשתית ככל יכולתם. אם כוללים את ההלוואות הבנקאיות שמעבר לשיעורן בשנה רגילה בתוכנית התמריצים, היקפה מגיע לכ-15% מן התמ"ג הסיני.