זהירות, מטען חורג

מה שסיפק ל"מטען הכאב" יתרון על-פני מתחריו באוסקר הוא, לדעתי, בעיקר רגש אשמה. בגלובוס הזהב "אווטאר" עדיין היה המנצח הגדול, אבל אחרי שמריל סטריפ עלתה לבמה ושאלה איך אפשר לחגוג במקביל לאסון בהאיטי, ההכרה התחילה לחלחל. בהאיטי קרה אסון טבע נורא, העולם עדיין במשבר כלכלי והמדינה שקועה במלחמה שנמשכת כמעט עשור. ואנחנו נשב במגדל השן שלנו ונתגמל פנטזיית מד"ב שעלתה חצי מיליארד דולר?

באקדמיה החליטו להתחבר למציאות. הפנו עורף לפנטזיה החושית של קמרון, וגם לפנטזיה ההיסטורית של טרנטינו. במקום לתת לקולנוע לסחוף אותם לעולם אחר, הם בחרו לראות בקולנוע מכשיר להכרת העולם שאנו חיים בו.

אמרתם חיבור למציאות? אמרתם "מטען הכאב". לא רק שהוא מתאר באופן מאוד ריאליסטי את המלחמה, הוא גם דל תקציב במושגים הוליוודיים, ובוים על-ידי אישה. כלומר, מדובר בהזדמנות פז להפגין מודעות פוליטית בשלל תחומים. כך הביס מטען הכאב את "אווטאר", סרט חשוב ומשפיע ממנו, ואת "ממזרים חסרי כבוד", סרט טוב ממנו. מבחינה ערכית, אם אכן החליטו חברי האקדמיה שהם רוצים סרט שייקח אותם למלחמה בעיראק ולא לעולמות דמיוניים בעבר או בעתיד, זוהי החלטה מרשימה. אולי אפילו ראויה מוסרית.

חבל רק שספק אם "מטען הכאב", שהוא אמנם אחלה סרט, ראוי לכל הפרגון הזה.

מכל הפרסים שהומטרו עליו, המשונה ביותר היה פרס התסריט. עלילת הסרט סובבת סביב יחידת נטרול מטענים בעיראק, ומפקד הצוות ויליאם ג'יימס (ג'רמי רנר). "המלחמה היא סם" מכריזה הכתובית בפתיחה, וסמל ג'יימס הוא נרקומן. הוא חייב להעלות לעצמו את הדופק, אם זה באמצעות המוזיקה שהוא מאזין לה, משימות התאבדות שהוא יוזם או מסע נקמה הזוי שהוא עורך לבדו בלב עיר עוינת.

התסריט שכתב מארק בואל עוקב אחרי הימים האחרונים של היחידה בעיראק, והוא בעצם אוסף של אפיזודות מלחמה, היתקלויות ומשימות מסוכנות שבהן משתתפים שלושת חברי היחידה. חלק מאותן אפיזודות מופרכות באופן קיצוני (למשל, כשג'יימס מתעקש לגרור את שני חבריו לצוות למרדף אחרי מחבלים בסמטאות, בלי להיעזר בחיילים אחרים שנמצאים במקום ושזה תפקידם), וקלישאות ז'אנר מבישות פזורות לאורך העלילה כולה (הקצין האהוב מדבר עם חבריו על תוכניות לעתיד, ושנייה לאחר מכן נהרג. חייל טוב לב מתיידד עם ילד מקומי לבוש סחבות).

כאן נכנסת ביגלו לתמונה. מה שהופך את "מטען הכאב" לסרט מצוין הוא הטיפול שלה בסצנות הקרב, בנטרול המטענים, בפיצוצים, בתחושת האדרנלין שנלווית למלחמה ובשקט הבלתי-נסבל שאחריה. "מטען הכאב" הוא הישג מרשים בבימוי, בעריכה, בפסקול. אבל איך קרה שהתסריט הזה ניצח את "ממזרים חסרי כבוד"?

אפשר לנסות ולהצדיק את הזכייה אם נניח שמדובר למעשה במשל: אם ויליאם ג'יימס הוא לא דמות אלא סימפטום, התסריט מקבל רובד נוסף. מה אם הגיבור שלנו מייצג לא רק מקרה פרטי של התמכרות לאקשן, אלא את תודעתה של מדינה שלמה? כי המלחמה היא סם לא רק עבור האינדיבידואל, אלא עבור האומה. זה לא רק ויליאם ג'יימס שמתקשה לנהל חיי משפחה שקטים בביתו. זוהי ארצות-הברית שלא יכולה להתמודד עם חיי השפע, ומחפשת ריגושים שיתנו טעם לקיומה.

ארצות-הברית היא זו שפולשת עם נשק טעון לבתי זרים, בשם איזה צדק או נקמה שהם אולי בכלל פרי דמיונה. זו ארצות-הברית שמגלה בסופו של דבר שהמשימה מסובכת בהרבה ממה שחשבה, וברגע האחרון נסוגה. וזו ארצות-הברית שלא יכולה להתאפק ותחזור בסוף פנימה.

האם פרשנות כזו מצדיקה את מבול האוסקרים שזכה לו "מטען הכאב"? לא בטוח. לא מדובר כאן בסרט שיירשם בדפי ההיסטוריה הקולנועית. אבל כן מדובר באחלה סרט. נוסף לזה, "מטען הכאב" מנצח את "אווטאר" בסעיף ההומור: יש בו כמה בדיחות טובות, לעומת "אווטאר" שכולל בדיחה אחת בלבד, על נינט, שג'יימס קמרון לא יכול לקחת את הקרדיט עליה.