מיטה רחבת-ממדים ניצבת במרכז הבמה. משמאלה פינת קפה, מימינה שולחן כתיבה, וביניהם חלל. על הרצפה שמות הרחובות בבת-ים, בתל-אביב, בבולגריה, שבהן תתרחש העלילה, אבל מחיצות אין. לא בזמן ולא במרחב. השחקנים בשולי הבמה, ממתינים שהקהל יתפוס את מקומו, מחכים. אין "מאחורי הקלעים" ב"אותו הים", אין סודות. לא בין הדמויות לבין עצמן, לא בינן לבין הקהל שלהן. השקיפות מלאה. אפשר להתחיל להרגיש.
שתי גיבורות למחזה שזיקק חנן שניר מספרו של עמוס עוז: אחת נעדרת, מתה, שנייה דוממת, מיטה. אחת כוחה בחסרונה, שנייה בהימצאותה. אחת עוגן רוחני חסר גוף, שנייה עוגן פיזי ובעל נוכחות. ביחד הן מניעות את העלילה. סביב המיטה יתרוצצו הדמויות, יעשו עליה אהבה, יתהוללו בפראות בין סדיניה, ויתנחמו בה בבדידותן. סביב המיתה ייאבדו הדמויות את אחיזתן במציאות, יבחנו גבולות ויפרצו אותם בכל הזדמנות שרק תהיה להן.
המיתה, היא מותה של נדיה דנון, אמו של ריקו הצעיר, ואשתו של יועץ המס אלבר. נדיה מתה ממחלת הסרטן ורוחה מלווה את בעלה וטבועה בבנה לאורך המחזה כולו. אלבר מסתגר בתוך עצמו, דבק באפרוריותו הוא לא נענה לחיזוריה של קולגה אלמנה שנחושה לפתותו. ריקו מגיב להיעלמות האם בטרם עת בהיעלמות משל עצמו, מותיר את חברתו דיתה מאחור, וטס למזרח. בנפאל הוא מוצא נזירה מבוגרת וחובבת מין קבוצתי, ומשל היה אדיפוס קורא לה "אמא" בעת שהשניים מתעלסים עצמם לדעת. במזרח הוא גם מוצא ילד עזוב, בבואה שלו עצמו, והוא מאמץ אותו אל חיקו - עד שהנזירה והילד נעלמים גם הם מחייו, ומשאירים אותו לבד, לכעוס את האובדן, לפרק את זעמו באמו שנכנעה למחלה בלי מאבק, פאסיבית.
"אותו הים" הוא סיפור נוגה של אובדן עוגן חי והשלכותיו, אבל בד בבד גם סיפור מורכב וחוצה יבשות של חיפוש אחר כזה. ריקו מחפש אם שתנחם אותו, דיתה - דמות אב שתאחוז בה בשתי ידיים ותעניק לה ביטחון. אפילו דובי, מפיק הסרטים המיוזע והנכלולי שמתמכר לדיתה, מבקש מאלבר לאמץ אותו כמו אב.
על המחזה שמתהדר בעברית נפלאה וששוזר בתוכו קטעים מן האוטוביוגרפיה של עוז "סיפור על אהבה וחושך", חתום חנן שניר, שגם ביים לתפארת. מעבר לבחירתו להציב את המיטה במרכז ולנסוך בבמה את מה שעוז עצמו מתאר בראיון לתוכניית ההצגה: "לא כתבתי רומן, כתבתי אורגיה". שניר משכיל בכמה החלטות בימוי נפלאות להעמיק את התמונה אף יותר. החלטה מהדהדת היא הבחירה בסנדרה שדה לגלם את שלוש הנשים המבוגרות שעל הפרק - האם שמתה, הנזירה הפרועה והקולגה המחזרת אחר האלמן אלבר. נוסף לכך ששדה ממגנטת במשחקה, הבחירה באותה שחקנית "משאירה" את האם על הבמה ובתודעה לאורך ההצגה, ויוצרת אי-אלו חיבורים אסורים שכה עוצמתיים בין "האם" לבנה.
החלטת בימוי נפלאה נוספת היא בניית דמות המספר, שמנווטת את העלילה מתחילתה ועד סופה. דמות שיש בה מעמוס עוז עצמו, שגם איבד את אמו בגיל צעיר, ושמשכילה לטשטש במיומנות את הגבולות בינה ובין הדמויות במחזה ולהלך בין הטיפות. רגע אחד המספר הוא מלצר שמשרת את דיתה ודובי בבית קפה, רגע אחר הוא המעלה באוב שאליו מגיע אלבר להתייעץ, ולפעמים הוא פשוט "המספר הכל-יכול" שאליו באות הדמויות לשאול "מה יהיה בסוף?" כאילו שלמישהו יש תשובות.
יגאל שדה שמגלם את המספר, מלהטט בביצוע מרתק ממש, וכמוהו ראויים לציון גם טלי רובין שמגלמת את דיתה בפראיות מהפנטת; אהרון אלמוג שמרגש כאלבר; יואב דונט שמשכנע כריקו, וכן דוד קיגלר שמספק כמה הרפיות קומיות מרעננות כמפיק דובי. אולם מצוינים ככל שיהיו השחקנים, "אותו הים" היא הצגה של במאי, והמחמאות הן לשניר, שלקח נכס צאן ברזל ספרותי, והפך אותו גם לנכס בימתי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
