חופש הדיבה

רסן הטוקבקיסטים שוחרר בעליון בשם חופש הביטוי. אולי שכחו לאיזה ביטוי יש לתת חופש?

הסיפור הוא שמטפל אלטרנטיבי בבעיות עור גילה באתר אינטרנט רפואי טוקבקים בסגנון "רמי מור, אתה שרלטן, מבלבל ביצים ואפילו לא אחות מעשית", ושאר ביטויים כאלה.

מור דרש מעורכי האתר לקבל את שמות המשמיצים כדי שיוכל להגיש נגדם תביעת לשון הרע. לאחר שנדחה בבית המשפט השלום והמחוזי, ביקש מור מהעליון רשות לערער, ובימים אלה ניתנה ההחלטה לדחות את הבקשה.

וכך כתב, בין השאר, המשנה לנשיאת העליון, השופט אליעזר ריבלין, בשם הרוב: "השמירה על האנונימיות משרתת תכליות חשובות בהקשר של חופש הביטוי". ובכן, יש באמת מקרים שבהם אדם יכול להתבטא רק באנונימיות, כאשר, למשל, הוא מבקש לחשוף שחיתות במקום עבודתו.

הבעיה היא שאם ריבלין כבר נכנס לשדה-המוקשים הזה, הוא גם היה צריך לנסות לפרקם. כי המוקש הכי גדול הוא לא חופש הביטוי, אלא החופש של איזה ביטוי. יש טוקבקים לא מעטים שהם אינטליגנטיים ולפעמים אפילו מאירי-עיניים, עד שלא ברור למה כותביהם בחרו להימנע מציון שמם האמיתי. אבל לעומתם יש טוקבקים, ונדמה שהם הרוב, הכוללים הכפשות, קללות ונאצות - וגם עובדות לא נכונות.

חופש הדיבה

אם ניקח את מקרהו של מור - טוקבקים כאלה יכולים לשבור את מטה לחמו של אדם. הדרך היחידה שלו להגן על שמו הפרטי והמקצועי היא באמצעות תביעת דיבה. אבל באין שם וכתובת, הדבר לא ניתן.

וכך נשאר המושמץ והמוכפש פגוע, לפעמים עד כדי אובדן הכנסתו, בעוד שהטוקבקיסט הפוגע יוצא כשכל תאוותו בידו: גם נקם את נקמתו וגם אינו צריך לתת את הדין על כך, אפילו כאשר לדברים שכתב אין שחר. זה לא קשור לחופש הביטוי, אלא לחופש הדיבה.

תמוהה ומקוממת גם הסיבה הטכנית לדחיית הבקשה לערעור, לאמור: "בחקיקה הקיימת אין מסגרת הולמת המאפשרת לחייב את ספקית האינטרנט לגלות את זהותו של נתבע עתידי", ויש צורך ב"הסדרה חקיקתית". נימוק כזה מתאים לבתי המשפט הנמוכים יותר. אבל העליון? הרי אותו בית משפט אינו נמנע, ובצדק, לפסוק נגד חוקים לא ראויים. אז כאן מפריע לו שאין חקיקה בכלל? למה אנחנו מצפים מהעליון אם לא לכך שבהעדר חקיקה הוא ייתן את הסעד הראוי?

במקום לתת את הסעד הזה, נתן העליון תמיכה ועידוד לטוקבקיסטים: עד שתהיה חקיקה - אתם רשאים להמשיך ללא חשש לקלל, להכפיש, לשקר, ולהרוס מוניטין מקצועי ואישי של אנשים מבלי לחשוש. לא לכך אנחנו מצפים מהעליון, ולכן צריך לדרוש, במיוחד כשהיתה דעת מיעוט, שיוחלט על דיון נוסף בסוגיה כדי לקבוע כללים, עד שהמחוקק יעשה את מלאכתו.

כי המצב שיצר העליון בהחלטה זו הוא של "כל דאלים גבר", וזה לא הוגן, לא צודק ובלתי נסבל לחלוטין.