פורטפוליו / צבי נטע

הורים: אבא היה בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה, וכתוצאה מזה הפך לציוני. אימא הייתה אמריקאית ציונית שעלתה ארצה במטרה להיות קיבוצניקית בתנועת הפועלים, עד שפגשה את אבא בכפר בלום. העלייה מארצות הברית הייתה אז מאוד נדירה, והמשפחות שלהם חשבו שהם השתגעו.

ג'ו בקסנבאום: הקים ב-1949 את מכשירי תנועה, שייבאה אז את קרייזלר. בשנות ה-60 הקים את מפעל דודג'. הוא אמנם היה תעשיין, אבל המדינה נתנה עדיפות למי שהרכיב מכוניות בישראל. כיום רוב העסק מבוסס על יבוא.

ילדות: נולדתי בהרצליה, בן יחיד עם חיים מאוד טובים. דיברתי אנגלית שוטפת, ובגלל שרציתי ללמוד עוד שפה למדתי באליאנס. רציתי להיות חייל, צנחן, או טייס או גנרל. זו הייתה התקופה שבה קראנו את חסמב"ה והייתה התהילה של מלחמת סיני.

צה"ל: עברתי את המבדקים לטיס, משם הגעתי לגולני, ואחר כך למודיעין.

יום כיפור: הייתי קצין מודיעין באום-חשיבה בסיני, כשהמצרים תקפו. הרגשתי אכזבה עצומה שהם הצליחו להפתיע אותנו, בעיקר במודיעין. יצאתי לחזית ללחום, חוויתי הרבה הפגזות וארטילריה, אבל חזרתי מהמלחמה בלי טראומה.

לימודים: ב-1975, אחרי חמש שנים, עזבתי את הצבא ללימודי יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. הכוונה המקורית שלי הייתה לחזור לשירות מיד בסיומם, אבל הושפעתי מביקור סאדאת והצטרפתי לקורס צוערים של משרד החוץ. כשהייתי אמור לצאת לשליחות הראשונה, כשהייתי בן קרוב ל-30, עשיתי חשבון נפש; הבנתי שלעסק של אבא צריך שיהיה ממשיך, והחלטתי לעבוד איתו.

החמצה: לא הרגשתי אף פעם. כל מה שעשיתי עשיתי היטב, ויכולת ההתבטאות בעסקים היא חסרת גבול. אבל אני מתגעגע לשירות הציבורי.

קריירה 1: לא התחלתי מלמטה. הייתי בן 30, בוגר של כמה מערכות ניהול, באתי עם ידע והכרתי את העסק. כשהתפנה אחד מתפקידי הניהול נכנסתי אליו. לאבא היו שני ילדים - החברה ואני. היה לי הספייס שלי, אבל עם גבול. היה קשה לו וקשה לי לעבוד תחתיו. היו החלטות מסחריות שהעדפתי לוותר לאבי מאשר לריב.

קריירה 2: ב-1991, כשאבי נפטר, עדיין לא הייתי בשל למלא את מקומו, אבל ההבשלה הואצה. נכנסתי לטיפול בחלקים של העסק שלא הייתי מעוניין בהם, כמו הסוכנות של פורד, שמכרתי בהמשך, והמשכתי בדברים שהיו לי נוחים ונעימים יותר.

מכה כפולה: אמי נפטרה אחרי עשרה חודשים.

מיכל: אשתי, ארכיטקטית פנים. אנחנו מגדלים את שני ילדיי ואת שני ילדיה.

דור המשך: הילדים בני 21 ו-24. יש מקום לכולם, זה לא ביזנס כמו היי-טק. אם יש רצון ואמביציה, ומערכת של הכשרה טובה - הכול אפשרי.

תע"ר: מפעל תעשיות רכב בנצרת שמייצר את ג'יפ הסופה. המפעל מרוויח מעט, ונותן מוצר ייחודי. אנחנו עושים את זה בשביל האתגר.

סרטן דם: חליתי לפני כמה שנים. אני כבר אחרי, שכחתי מזה. שוכחים את הכאב ואת הסבל, אבל לא שוכחים כמה טוב להיות בחיים. כשהמחלה שם, אתה אומר לעצמך שתשתנה, וכשאתה יוצא ממנה השינוי לא מספיק משמעותי. תוך כדי מחלה התחתנתי, והתחלתי להשקיע בטכנולוגיה רפואית. מה שכן השתנתה זה ההכרה שיש דברים שאין לך עליהם השפעה.

טויוטה: הסיוט של כל יצרן.

גיל אגמון: הצלחה מסחררת.

יבוא אישי: יתפוס חלק קטן מהשוק, ולא יהיה שונה ממה שקורה באירופה.

פורשה, קרייזלר: אני חושב שהמכירות לא ייפגעו בעקבות היבוא האישי. העניין הוא שהמיסוי בארץ גבוה, ובסופו של דבר נוכל להוזיל את המוצר ולעמוד בתחרות.

911: דגם החלומות.

פוליטיקה: לא. תמכתי בפוליטיקאים מדי פעם, אבל לא רציתי להיות פוליטיקאי בעצמי. זה לא בשבילי.

תפיסת עתיד: אופיו של עסק שהוא חייב לגדול, וחשוב לי שזה יקרה. חשוב לי שחיי המשפחה יתפתחו בצורה יפה ושיהיה איזון בין העסק למשפחה.