חוצפה: עובד שפוטר מכר את רכב החברה ושמר את הכסף לעצמו

בשנת 2005 התקבל עובד לעבודה בשרטוט עבור אדריכלים בחברת "רומאל ציפויי חוץ בע"מ", העוסקת בייצור ועיבוד מוצרי אלומיניום ומתכת. לאחר 7 חודשים קודם לתפקיד מנהל פרויקט בחברה, ועל-פי ההסכם קיבל שכר של 5,800 שקל וכן רכב ופלאפון. קבוצת רומאל רכשה בעבורו רכב מסוג דייהטסו, עליו שילמה 25,000 שקל, כשהיא רושמת את הרכב על שם העובד ומחתימה אותו על הסכם לפיו הרכב שייך לחברה.

בתחילת שנת 2008 קיבל העובד מכתב פיטורים, לאחר שסירב להמשיך לנהל פרויקט שהיה באחריותו. במקביל נשלח לו מכתב בו הוא מתבקש להחזיר את הרכב, והוכן לו צ'ק הכולל את פיצויי הפיטורים בסך כ-14,000 שקל, אך החברה החליטה שלא להעביר את הצ'ק עד שהעובד יחזיר את הרכב.

באופן תמוה העובד החליט שהוא לא מחזיר את הרכב, זאת למרות מספר מכתבים שנשלחו אליו בעניין. בתקופה זו קבוצת רומאל שכרה עובד חדש במקומו והיתה צריכה לשכור רכב נוסף על מנת לעמוד בהתחייבותה מול העובד החדש.

לאחר 8 חודשים שבהן החברה ביקשה לקבל את רכבה מהעובד, הסתבר כי הוא ניצל את רישום הרכב על שמו ומכר אותו תוך שהוא משלשל את הכסף לכיסו. בנוסף הוא פנה לחברת הביטוח, ביקש לבטל את הפוליסה על הרכב וביקש להעביר את הזיכוי לחשבונו הפרטי.

העובד לא הסתפק בזאת ואף הגיש תביעת פיצויי פיטורים והלנת שכר בסכום של 350,000 שקל. בתביעה טען העובד כי קבוצת רומאל התחייבה לשלם לו משכורת של 10,000 שקל נטו בחודש ולא עמדה בהתחייבותה זו. עוד הוא טען כי קבוצת רומאל רכשה עבורו את הרכב כחלק מהסכם השכר, ודרש פיצויי פיטורים מוגדלים.

במסגרת התביעה התגלה עוד כי בקורות-החיים שלו כתב העובד כי הוא בוגר לימודי הנדסה אזרחית, אך בדיעבד הסתבר כי הוא לא סיים את התואר ולא קיבל את התעודה.

חברת רומאל, באמצעות עו"ד שלמה בכור, הפריכה את כל טענותיו של עובד. בפסק הדין כתבה השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ כי "התובע לא הרים את נטל הראיה באשר לטענתו לפיה הובטח לו כי אחרי תקופת ההכשרה ישתכר 10,000 שקל. מהמסמכים שצורפו ושנכתבו על-ידי התובע עולה כי בתחילה הובטח ושולם לתובע שכר של 5,000 שקל, ובהסכמים מאוחרים יותר שכרו הועלה. עדות זו עומדת בסתירה לדברים שנאמרו על-ידי בא-כוח התובע בדיון קדם המשפט".

בנוגע לסוגיית הרכב אמרה השופטת גילצר-כץ: "סבורים אנו כי התובע עשה דין לעצמו ולמעשה נטל את הרכב ללא רשות ושלשל את כספי המכירה לכיסו. הגדיל התובע לעשות ופנה לחברת הביטוח וביקש החזרים של כספים ששולמו על-ידי הנתבעת בגין הרכב, וזאת מבלי ליידע את הנתבעת".

לדברי השופטת, "אם במכירת הרכב יכול להתעורר ספק באשר לכשרות מעשיו של התובע, משהרכב נרשם על שמו, הרי בלקיחת כספי הפוליסה ששולמו על-ידי הנתבעת - זהו מעשה חסר תום-לב בעליל, ועל כן מצאנו מקום לחייבו להשיב כספים אלה גם אם אלה לא נתבעו, ולאחר שבחקירתו הנגדית הסכים התובע להשבתם. על התובע להחזיר לנתבעת את כספי מכירת הרכב, כספי הפוליסה והכספים שנאלצה הנתבעת להוציא עקב שכירת רכב חלופי".

לאחר שכל תביעותיו של העובד נדחו, קבעה השופטת גילצר-כץ כי "משמרבית התביעה העיקרית נדחתה, אין אנו מוצאים מקום לפסוק הוצאות לטובת התובע, ומשהתביעה שכנגד נתקבלה במלואה - יישא התובע בהוצאות משפט בסך 500 שקל ובשכר-טרחת עורך דין בסך 5,000 שקל בתוספת מע"מ".