קבורת ויסקונסין: שלב הספינים

1. אם צפיתם אתמול בטלוויזיה במובטלים חסרי אונים שמבכים על מותה של תוכנית ויסקונסין, או קראתם הבוקר על השאלה מה יעלה בגורלם של משתתפי התוכנית, סימן שנפלתם קורבן למכונת התעמולה המשומנת של יחצני התוכנית ושולחיהם. אלה מודעים לכלל הוותיק - משהו שנוי במחלוקת מעורר געגועים כשהוא כבר אינו. ככל שהגעגוע עמוק יותר, ככל שסגירת התוכנית נראית טעות מרה יותר, כך גדלים הסיכויים שיגובש הרוב הדרוש לאישור תוכנית חדשה, עם שם שונה. ככל שזה יקרה מהר יותר, כך גדלים הסיכויים שהחברות הפרטיות שהפעילו עד היום את התוכנית בגרסה המצומצמת, יפעילו גם את התוכנית בגרסה המורחבת. כלומר - תוכנית חדשה, פרצופים ישנים. הרי הפרצופים האלה הם שמשלמים ליחצנים את המשכורת השמנה, והם-הם העניין - לא המובטלים.

2. היחצנים של ויסקונסין רוצים שתדעו שלא רק העובדים שהועסקו בחברות הפרטיות שהפעילו את התוכנית קיבלו מכתבי פיטורים, אלא גם חלק ממשתתפי התוכנית שנמצאה להם עבודה. מדוע הם זקוקים לוויסקונסין אם הם כבר עובדים, אתם שואלים? זה פשוט: בחלק מהמקרים העמידה ויסקונסין שירות הסעות או שירותים תומכים אחרים על מנת לאפשר למשתתפים להגיע למקום העבודה החדש, ויותר חשוב - לשרוד בו. זה המקרה של שבע עובדות במפעל האלקטרוניקה UNI הסמוך לשוהם. מדי בוקר הן עלו על הסעה מאשקלון לשוהם, במימון מלא של ויסקונסין. כעת, לאחר שנסגרה התוכנית, בעל המפעל עזרא שמואלי לא מוכן לשלם בעצמו על ההסעה. "אני לא מתכוון לשלם יותר מ-10 אלף שקל בחודש בשביל שבע בנות מאשקלון. יש גבול", הוא אומר בשיחה עם "גלובס". עכשיו הקורא הממוצע אמור לזעום על חברי הכנסת שקברו את התוכנית, ממש כפי שזועם שמואלי, שאומר: "העובדות האלה יחזרו למעגל האבטלה בגלל צרות עין של כמה פוליטיקאים". האמת היא שאין סיבה שהעובדות האלה יפוטרו. נכון, שמואלי לא חייב לשלם מכיסו על הסעה "ספיישל" מאשקלון לשוהם, אך התשלומים להסעות אלה לא הגיעו מטוב לבם של אנשי ויסקונסין - הם הגיעו מהכיס של משלם המסים הישראל י. במשרד התמ"ת יכולים, ואפילו חייבים, להשתמש בתקציב שהועמד עד היום לטובת התוכנית על מנת לאפשר לאותם עובדים להמשיך לקבל את מה שמכונה "שירותים תומכים". אבל למה לעשות את זה אם המטרה היא שנתגעגע לוויסקונסין? אגב, המדינה לא צריכה לשלם לאורך זמן על הסעות. אין בזה היגיון. המדינה צריכה להשקיע בשני רובדים: יצירת מקומות עבודה בפריפריה, והעמקת התשתית לתחבורה ציבורית יעילה, שתנגיש את הפריפריה למרכז. אם המהות של ויסקונסין היא שירות הסעות, בטוח שאפשר לעשות את זה טוב יותר וזול יותר.

3. שר האוצר, יובל שטייניץ, וראש הממשלה, בנימין נתניהו, רוצים שתאמינו שהם ניהלו את קרב חייהם על ויסקונסין. "זו שערורייה", אמר שטייניץ על סגירת התוכנית; "זו מכה", הוסיף נתניהו. בפועל, גם המילים האלה הן ספינים די אומללים. האוצר, ושטייניץ במיוחד, ירדו מזמן למדרון אחורי בכל הקשור לוויסקונסין, כדי לאפשר למשרד התמ"ת לנהל את הקרב על התוכנית בעצמו. המטרה היתה, ובצדק, להראות שוויסקונסין כאילו מנוהלת ע"י המקצוענים במשרד העבודה, ולא ע"י פקידי האוצר שמעוניינים לכאורה רק בשלילת קצבאות. אבל האסטרטגיה הזו נכשלה, ושטייניץ מבין שהוא פשוט נרדם בשמירה. אצל נתניהו המקרה חמור יותר: הוא לא נרדם בשמירה, הוא פשוט נטש את העמדה. נתניהו לא עשה דבר כדי להאריך את תוכנית ויסקונסין מלבד שיחת טלפון ליו"ר ועדת העבודה, חיים כץ. למעשה, ויסקונסין זה הדבר האחרון שעניין אותו. המאבק בפייגלין מהליכוד לקח ממנו יותר. במערכת הפוליטית יודעים שכשנתניהו רוצה משהו, למשל רפורמת הקרקעות, הוא מוכן להישכב על הגדר. במקרה של ויסקונסין הוא אפילו לא התכופף.