ככה כן בונים מוזיאון

את ההתרפקות הזו מרעיפה סוזן לנדאו על הבייבי החדש והמגודל שלה: פסל שמידתו הכללית 5 מ"ר וצורתו מזכירה שעון חול צר מותניים. הוא עשוי מפלדה ממורקת כראי, ומתנוסס כזקיף על רחבת קראון, בראש המעלה המוביל אל אולם הכניסה של מוזיאון ישראל.

הפסל הוזמן מהאמן הבינלאומי החשוב אניש קאפור (בריטי ממוצא הודי ורקע משפחתי יהודי), כחלק מהרכישות האחרונות לקראת פתיחתו המחודשת של מוזיאון ישראל בירושלים.

לנדאו, אוצרת ראשית לאמנויות ואוצרת מומחית לאמנות עכשווית במוזיאון, היא האישה העומדת מאחורי "רשימת הקניות" היוקרתית ביותר בארץ, זו הבונה את אוסף האמנות של מוזיאון ישראל. מילה שלה ואספנים בכל העולם מפנים את מבטם אל עבר אמן שלא שמעו עליו קודם. לבקשתה תורמים מוציאים מכיסם עשרות אלפי דולרים (ולפעמים מאות ואולי גם מיליון דולר - קשה לדעת, כי המוזיאון שומר בקנאות על פרטיותם ועל סכומי הכסף שתרמו). רשימת המשאלות שלה כוללת חומרים לא קלים, אמנות קשה להבנה. "לפעמים לוקח לתורמים כמה שנים להתרגל ואז הם באים ואומרים לי - לא היינו בטוחים, אבל היום אנחנו שמחים שרכשנו את העבודה. עוד לא קרה שסירבו", היא מודה.

עבודתו של קאפור, למשל, הגיעה לכדי מימוש, מספרת לנדאו, אחרי שנים של ציפייה. "אנחנו מכירים כבר 30 שנה. התחלנו לדבר על עבודה לגן הפסלים לפני די הרבה שנים אבל לא היו לנו האמצעים והתרומות להרים את זה. עכשיו היה תורם שמאוד רצה להקדיש עבודה משמעותית לזכרו של טדי קולק, שייסד את מוזיאון ישראל". לנדאו אינה מוכנה לדבר במספרים, אך על-פי חשיבותו של קאפור ומחירי עבודותיו בעולם ניתן לשער שהסכום גבוה ממיליון דולר.

"מגבלות התקציב מאלצות לדיוק מרבי"

מנכ"ל המוזיאון ג'יימס סניידר, מסביר כי ברכישת עבודות אמנות שנבחרו בקפידה על-ידי לנדאו וצוות האוצרים, המוזיאון מתעשר בעבודות אמנות שערכן עולה בהרבה על מחירן. בימים אלה, בהם המוזיאון משלים תהליך התחדשות, שיפוץ ובינוי רחב היקף, בעלות של 100 מיליון דולר, מדגיש סניידר כי השקעת הכספים באמנות לא נפסקה, ולהיפך.

"אנחנו עושים את תהליך החידוש העצום הזה בתקציב שנחשב זעום ביחס למוסדות דומים בעולם. ובמקביל הצלחנו להקים אוסף מרהיב מהמדרגה הראשונה של אמנות עכשווית - גם הוא בהוצאות שנחשבות לחלקיק קטן לעומת מה שמוזיאונים בעולם מוציאים. זוהי דוגמה מאוד טובה לחשיבותם של משמעת ושיקול דעת קפדני.

"המגבלות התקציביות שבהן אנו פועלים מאלצות אותנו להיות מאוד מדויקים. זה לא הדבר הקל בעולם, כשהמימון מוגבל וכל צעד שקול, ויחד עם זאת, בין היתר הודות לטביעת העין המשובחת של סוזן לנדאו, האוסף שלנו אינו נופל בחשיבותו ובאיכותו מכל אוסף אמנות עכשווית במוזיאונים המובילים בעולם".

סניידר מדגיש, כי התרומות שגויסו לצורך חידוש הקמפוס היו ממוקדות מטרה, וכמותן גם התרומות הספציפיות לכל אחת משתי העבודות המוזמנות, של אניש קאפור ושל אולאפור אליאסון. "כל אחת מהן הופכת לסוג של איקון וסמל של תהליך החידוש והפתיחה מחדש של המוזיאון. הארכיטקטורה מלכתחילה נועדה לשמש רקע הולם ומחזק לאוספים, והיא תומכת באמנות".

תפקיד שדורש כישורים דיפלומטיים מרשימים

לנדאו מקיימת יחסים של קירבה וחיבה עם יצירות האמנות הסובבות אותה, כמו גם עם האמנים שיוצרים אותן. אך תפקידה דורש גם כישורים דיפלומטיים לא מבוטלים, שמירה על קשר עם תורמים באשר הם והכרת טעמם והעדפותיהם - כדי לדעת איזו הצעת רכישה להעביר לאיזו קבוצת רכישות.

"יש לנו קבוצה של תורמים צעירים בחוף המערבי בארה"ב שמתמקדת רק באמנות ישראלית. יש פורום ארטוויז'ן בישראל וקבוצת התורמים שיושבת בניו-יורק. אני נפגשת עם כל אחת מהקבוצות ולכל אחת אני מכינה מצגת עם מידע על האמן ומכלול העבודות שלו, מה הרקע וההקשרים בעולם האמנות של היצירה שאותה אני מציעה לרכוש, ולאן היא מתחברת באוסף המוזיאון".

שיעור כזה באמנות שווה הרבה, וזו אחת הסיבות להצלחת השיטה שפיתחה לנדאו למימון רכישות. התורמים, המתכנסים יחד לקבלת החלטות, מקבלים גם "מידע פנימי" רב ערך. אולם אל תטעו - התורמים מחליטים רק על המימון ליצירות. הבחירה נעשית קודם לכן, במסגרת ועדות מקצועיות וכל יצירה צריכה לעבור אישור, לעתים של שתי ועדות. גם תרומות ומתנות המוצעות למוזיאון, צריכות לקבל אישור מקצועי לעמוד בסטנדרטים איכותיים. כמי שמנהלת מחלקה בת עשרה אגפים, ובכל אחד מהם אוצרים מומחים לתחומיהם, חולשת לנדאו, אישה צנועה, נעימת הליכות ומקצוענית חסרת פשרות, על ממלכת האמנות, והשפעתה מגיעה מעבר לכותלי המוזיאון. היא עובדת כאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון מאז 1982. לאורך כל השנים הוכיחה לא אחת את יכולת ההבחנה שלה, העוקבת אחר המגמות באמנות בעולם כולו ומזהה כוכבים עולים עוד לפני שהם עצמם יודעים שהם כאלה. היא-היא האצבע על הדופק, והמוזיאון הוא הנהנה העיקרי. הוא ותורמיו, שרבים מהם אספנים בעצמם.

ביקור מתוזמר של כל התורמים הגדולים

לנדאו היא שרכשה ב-1992 עבודה של דמיאן הירסט ב-15 אלף דולר. כיום שוויה מוערך בכמה מיליונים, אך היא אינה עומדת למכירה, כמובן. עבודה אחרת של הירסט - אחד הסמנים הבולטים של העידן העכשווי באמנות, תמונת ענק של נקודות צבעוניות, בחרה לנדאו להציג בתערוכת הפתיחה מחדש של המוזיאון באולם הכניסה לגלריות. היצירה, בהשאלת קבע למוזיאון מאוסף משפחת מוגרבי מניו-יורק, מתנוססת באולם הכניסה של המוזיאון.

לנדאו בחרה, בהחלטה נועזת, להשאיר את החלל כמעט ריק, ושיבצה בו אנסמבל מופתי ומקסים, הכולל את "הנער מדרום תל-אביב" של אוהד מרומי הישראלי; פסל מעין טוטם של איווה רוטשילד הבריטית; פסל קיר במראה רוזטה כנסייתית או מנדלה מזרחית, של מירצ'ה קנטור, אמן רומני החי בפריז, המתכתב במוטיבים שלו עם נקודותיו של הירסט. מעל משקוף המבואה מצטרף למראה הכללי צילום "קפוא בזמן" מסדרת העבודות החדשה של אורי גרשט, שיצא להרי הפירנאים בעקבות וולטר בנימין.

ההצצה לאולמות המוזיאון אינה עניין של מה בכך, בשלב שרובו סגור ומסוגר ועומד בהכנות אחרונות לקראת פתיחתו המחודשת לקהל, ביולי הקרוב. למזלי, נפגשנו לראיון במקביל להתכנסותה של המועצה הבינלאומית של התורמים למוזיאון - ולכבודם נפתחו באופן חלקי האולמות הלא גמורים והוצבו חלק מהרכישות החדשות.

יותר מ-500 תורמים, מ-15 מדינות, התכנסו בירושלים ל-5 ימים של סיורים, מפגשים, ארוחות גאלה וקשירת קשרים. רובם נמנים עם אגודות הידידים הרבות של המוזיאון, מניו-יורק ומלוס-אנג'לס ועד אקוודור, מברלין ופריז וגם מישראל. בביקור מתוזמר היטב הם מסיירים בקבוצות ברחבי העיר ובמוזיאון. הם באו לראות את ההתקדמות ולשמוע מפי סניידר על הפרויקט, לפגוש אמנים ולשמוע על אמנות ישראלית ועכשווית בעולם מאוצרים כמו לנדאו ועמיתה יגאל צלמונה.

הם מסתובבים בבניין הלא גמור, מתיישבים לנוח במשרדים, מרגישים כמעט "בעלי הבית", שכן בזכות תרומותיהם הצליח המוזיאון לגייס את סכומי העתק לבנייה ולרכישות אמנות לאוספים. בשנתיים האחרונות, אגב, רכש המוזיאון כ-150 יצירות אמנות עכשוויות ומודרניות.

תהליך ההתחדשות של מוזיאון ישראל נמשך כבר שלוש שנים ואמור להגיע לסיומו ביולי הקרוב, עם פתיחתו המחודשת של המוזיאון לקהל. בתערוכת הפתיחה של המוזיאון יוצגו עבודות של גדולי האמנים הבינלאומיים הפועלים כיום, לצד אמנים ישראלים שפרצו לעולם הגדול והם מוצגים במוזיאונים כמו המומה ומרכז פומפידו ונרכשים לאוספים חשובים. התערוכה המרכזית, שאצרה לנדאו, נקראת "פעימות באמנות עכשווית", כותרת המעידה על אותה אצבע על הדופק.

בקטלוג האוסף העדכני מוצגות עבודות שיופיעו בתערוכה וביניהן: ענן וולקני של פרפרים שחורים במיצב של קרלוס אמורלס המקסיקני, שהגיע בעצמו לפקח על הדבקת כל פרפר ופרפר; רצפה מנגנת של האמנית ריבן נוישריידר מברזיל; כלי נגינה של להקת ג'ז מרחפים בחופשיות, אך תלויים זה בזה במובייל של פיטר קופין; שולחן נוף של האמן-האדריכל ג'וניה אישיגמי היפאני, מיצב קרן אור באופק של אולאפור אליאסון, ואפילו פסל כלוב מואר של מונה ח'תום, אמנית פלסטינית גולה. ביניהם, באותו יחס כבוד וחשיבות, עבודות ישראליות של אורי גרשט, גל ויינשטיין, נחום טבת, טליה קינן ועוד.

למועד הפתיחה הזמינה לנדאו שלושה אמנים גדולים, שיאצרו תערוכות מתוך אוספי המוזיאון, ויציגו אותן כמיצבים אמנותיים משלהם: ינקה שוניברי - האמן הבריטי ממוצא אפריקני, שלנדאו הייתה הראשונה להציגו בתערוכה מוזיאלית גדולה, ומאז הפך לכוכב עולמי; האמנית החשובה סוזן הילר, שעבודתה "רחובות היהודים" ברחבי גרמניה נרכשה לאוסף המוזיאון; והאמן הירושלמי הוותיק צבי גולדשטיין, שגם עבודותיו באוסף.

את תוצאות עבודתם נראה כאמור ביולי הקרוב.

מקורות המימון של מוזיאון ישראל

תקציב המוזיאון בשנת 2009 עמד על 74.3 מיליון שקל. התקציב מגיע מארבעה מקורות עיקריים: 14.8 מיליון שקל ממשרד התרבות והספורט, 1.1 מיליון שקל מעיריית ירושלים, 27 מיליון שקל מתרומות וכן מהכנסות עצמיות (מכירת כרטיסים)

מוזיאון ישראל רוכש יצירות לאוספיו בעזרת תומכיו בארץ ובעולם. המוזיאון לא מפרסם סכומים ספציפיים של רכישות, כמדיניות שתכליתה הגנה על פרטיות התורמים. על-פי נתון לא רשמי, הושקעו ב-2009 כ-1.2 מיליון דולר ברכישת עבודות אמנות. לאלה יש להוסיף מתנות, שעוברות אף הן "ועדת קבלה" ולעיתים מוזמנות במיוחד על-ידי המוזיאון, וממומנות בנפרד

מוזיאון ישראל במספרים

1 מוזיאון ישראל הוא המוזיאון הלאומי והגדול בארץ. אוספיו עוסקים בכל תחומי האמנות, בעיצוב ובאדריכלות, בארכיאולוגיה ובאתנוגרפיה

500 אלף פריטים כלולים באוספים השונים של המוזיאון

1.2 מיליון דולר הושקעו ב-2009 ברכישת יצירות אמנות למוזיאון (ע"פ הערכה)

70 מיליון שקל מימון המדינה להליך התחדשות המוזיאון המסתיים בימים אלה

100 מיליון דולר עלות הליך ההתחדשות, בעיקר במימון תרומות

אוספים בולטים במוזיאון:

אוסף ורה וארטורו שוורץ לאמנות דאדא וסוריאליזם (תרומה בשנת 1998 ו-2003)

אוסף טים גידל לצילום (2001)

אוסף אלן סליפקה לאמנות בצלאל (לשעבר מאוסף עמי בראון) (2008)

אוסף לז'ואה לאמנות מודרנית, אמנות אפריקנית, דרום אמריקנית ועתיקות, (תרומה בשנת 2000)

אוסף שטיגליץ לאמנות יהודית (1986)

אוסף יעקב פינס לאמנות יפאנית (2001)