"נביא הזעם" נוריאל רוביני: כולם צריכים לרדת מהמינוף

על פי רוביני, הפתרונות למשבר בשלב הריבוני הם דה-רגולציה, ליברליזציה והידוק התיאום בין המדינות

המשבר הפיננסי הגדול ביותר בהיסטוריה מתרחב מהתחום הפרטי לתחום הריבוני. במקרה הטוב, ההבראה של אירופה תיפגע מאחר שקריסת האירו מפחיתה את הצמיחה בעמיתות הסחר העיקריות שלה. במקרה הגרוע, התפוררות המטבע האחיד, או גל של חדלות פירעונות עלולים לקעקע את המערכת הפיננסית ולחולל מיתון עולמי חוזר - כך סבור "נביא הזעם" נוריאל רוביני.

איך זה הגיע לידי כך? החל בשנות ה-70, הליברליזציה הפיננסית והחדשנות הקלה את הגבלות האשראי על המגזר הפרטי והציבורי. משקי הבית בכלכלות מתקדמות, שבהן הצמיחה הריאלית היתה אנמית, יכלו להשתמש בחוב כדי להוציא מעבר לאמצעים שלהם.

התהליך הואץ בשל רגולציה רופפת יותר, חילוצים תכופים ויקרים על-ידי ממשלות וקרן המטבע בתגובה למשברים תכופים ויקרים יותר, ומדיניות מוניטרית מקלה משנות ה-90. התמיכה הפוליטית בדמוקרטיזציה של האשראי והבעלות על נכסי דיור חיזקה את המגמה הזו אחרי שנת 2000.

התפכחות מחגיגת הצריכה

רעיונות גדולים שימשו להצדיק את הצמיחה העולמית בגיבוי החובות: המעבר מהמלחמה הקרה ל"קונצנזוס של וושינגטון", השילוב המחודש של השווקים המתעוררים בכלכלה העולמית, השילוב המושלם של צמיחה גבוהה ואינפלציה נמוכה, ההתכנסות המדוברת מאוד לפני האיחוד המוניטרי באירופה והחדשנות הפיננסית המהירה.

התוצאה היתה חגיגת צריכה במדינות הגירעוניות וחגיגת ייצוא במדינות העודפים, עם הלוואות ספקים באדיבות המדינות הללו. התוצר העולמי והצמיחה, רווחי החברות, הכנסות משקי הבית וההכנסה וההוצאה הציבורית נסקו זמנית מעל ומעבר לנקודת האיזון.

האופטימיות איפשרה למחירי הנכסים להגיע לגבהים אבסורדיים ודחפה את פרמיות הסיכון לשיאי שפל. כאשר בועת הנכסים והאשראי פקעה, הלך והתברר שהעולם ניצב בפני תמרור מגבלת מהירות שהוא לא הכניס קודם לחישוביו.

כעת, ממשלות שוב ממנפות את עצמן כדי להפוך הפסדים פרטיים לציבוריים-חברתיים. אך החוב הציבורי הוא בסופו של דבר חוב פרטי: הממשלות מממנות אותו על-ידי מסים על הכנסה והון פרטיים, או דרך אינפלציה, או חדלות פירעון ישירה.

בסופו של דבר, גם הממשלות צריכות לרדת מהמינוף, כדי שהחוב הציבורי לא יתפוצץ ויגרום למשברים קיצוניים יותר במגזר הפרטי והציבורי. זה כבר מתרחש בחזית המשבר הנוכחית, החוב הריבוני באירופה. יוון היא הראשונה שמעבר לתהום. אירלנד, פורטוגל וספרד מצויות לא הרחק מאחוריה.

איטליה, שעדיין איננה בבעיית נזילות, ניצבת בפני סיכונים של חדלות פירעון. אפילו לצרפת ולגרמניה יש גירעונות תופחים. בבריטניה מתחיל סבב קיצוצים תקציביים. בסופו של דבר, גם ארה"ב תצטרך לנהוג כך.

בשלב המוקדם של המשבר, הממשלות פעלו במתואם כדי לשקם את האמון ואת הפעילות הכלכלית. מדינות 20G התאחדו אחרי המשבר של 2008-2009. כולנו היינו באותה סירה, ששקעה במהירות.

האמון חזר ליום אחד

אך השנה הבעיות הלאומיות חוזרות וצצות. התיאום חסר כעת: גרמניה אסרה חד-צדדית על מכירות חסר בעירום, ארה"ב מחוקקת את הרפורמה הפיננסית שלה. מדינות העודפים אינן מוכנות להמריץ את הצריכה המקומית, והמדינות הגירעוניות צוברות חוב שאינו בר קיימא.

מרחב האירו מלמד אותנו שיעור ב"איך לא להגיב למשבר מערכתי". מדינות חברות התחילו לפעול לבדן, כאשר הן חילקו בנקים פאן-אירופיים לפי גבולות לאומיים ב-2008. אחרי גרירת רגליים רבה והכחשה של המשבר היווני, מנהיגי אירופה אירגנו מופע מדהים של כוח: חבילת הייצוב שלהם, 750 מיליארד אירו, החזירה את האמון לשווקים ליום אחד.

אבל חוקי מרחב האירו הושלכו דרך החלון: חילוצים ריבוניים הם לגיטימיים במסגרת סעיף בריחה מהאיסור עליהם במקרה של חובות שנוצרו כתוצאה מכוח עליון, לא מעשה ידי אדם. הבנק המרכזי האירופי החל לרכוש אג"ח ממשלתיות יום אחרי שהוא הכריז שלא ירכוש אותן. המתחים בציר הגרמני-צרפתי הם כעת מוחשיים.

במקום בלקניזציה של התגובה לפי שיקולים לאומיים, אנחנו זקוקים לפתרון מקיף לבעיה העולמית הזו.

המרחב לא יתרחב

מרחב האירו חייב לבצע דה-רגולציה וליברליזציה, לחולל רפורמות באגפו הדרומי ולהמריץ את הביקוש בצפון כדי לשקם את הדינמיות והצמיחה. הוא צריך להקל את המדיניות המוניטרית כדי למנוע דפלציה ולעודד את התחרותיות. הוא צריך ליישם מנגנוני הסדר לחובות ריבוניים כדי להגביל את הסיכון המוסרי שכרוך בחילוצים. והוא צריך להקפיא את תהליך הרחבת מרחב האירו.

שנית, הנושים צריכים לספוג נזק. זו בעיה של פירעון חובות, שמחייבת הסדר בקנה מידה גדול. יוון היא רק קצה הקרחון: הבנקים בספרד ובמקומות נוספים שקועים בחובות רעים עד הברכיים, בעוד שבארה"ב נמשכות הבעיות בשוק הדיור ובעולם כולו יש בעיות בשוק הנדל"ן המסחרי (כולל המשרדי).

שלישית, זה הזמן לרפורמה רדיקלית בפיננסים. רוב ההצעות שעל השולחן אינן מתאימות ואינן רלוונטיות. צריך לפרק מוסדות פיננסיים גדולים. הם גדולים מדי, מחוברים מדי למערכת ומורכבים מדי לניהול.

המשקיעים והלקוחות יכולים למצוא את כל שירותי הבנקאות המסורתית, בנקאות ההשקעות, קרנות הגידור, קרנות הנאמנות והביטוח שהם צריכים בחברות מתמחות. אנחנו צריכים לחזור לחוק גלאס-סטיגל (ההפרדה בין סוגי הבנקאות מ-1934) על סטרואידים.

ואחרון אחרון, יש לאזן מחדש את הכלכלה העולמית. המדינות הגירעוניות צריכות לעודד את החסכונות וההשקעות, ומדינות העודפים צריכות להגדיל את הצריכה. התמורה לרפורמות התקציביות והפיננסיות במדינות הגירעוניות חייבת להיות דה-רגולציה של שוקי מוצרים, שירותים ועבודה כדי לשפר את ההכנסות במדינות העודפים.

צרו איתנו קשר *5988